יש כובד בגרון, כזה שמקשה לבלוע רוק, וגורם לנשימה להיות יותר כבדה ומהעיניים לדמוע. הדברים שאת רוצה להגיד שם, מתחת לגוש הזה, והם פורצים החוצה אל המקלדת והעיניים שלך כבדות והפה שלך יבש ממילים שניתן לבטא כי כל אלו כבר הלכו לאיבוד ממזמן. ואת לא יודעת מה בדיוק גרם לזה, והשיחה מתגלגלת למקומות שלא נגעת בהם יותר מידי זמן.
אנשים שפגעו בך.
חברים ששיקרו לך.
חורים בחיים שלך שאף אחד לא טרח למלא.
ואף אחד לא לימד אותך מה עושים במקרים כאלו. אולי צורחים עד שצרודים. אולי שותקים עד שצריכים לצרוח.
אני כותבת.
אז כן, לא דיברתי על הדברים האלו עם אף אחד, הרבה מאוד זמן. אני לא נוגעת בזה. הרבה בחינות בחיים שלי מתבצעות על פי הגישה ש- אם עברתי את זה, זה מאחורי. אותם אנשים שהכשילו אותי, במשפטים זעירים שהם לבטח שכחו היום, הורידו לי הרבה מאוד ביטחון. ביטחון שאולי חזר עם הזמן, אבל לא כמו שהיה יכול להיות לי. וכן, זה דפוק. אבל אף אחד לא משתנה בבת אחת. בין אם זה לטובה, בין אם זה לרעה. אנחנו משתנים בחתיכות, נופלים ומטפסים בהשפעת העולם שמסביבנו. וככה גם אני נפלתי, ונפלתי, והתרסקתי, וספגתי, ועליתי, וכבשתי את הפסגה.
אז הפסקתי באיזה שהוא שלב לבקש עזרה. התחלתי להקשיב, ואפילו, נהייתי טובה בזה. חברים (חדשים, לידע כללי) הבינו שאני בנאדם שאפשר לסמוך עליו. כי הם חשובים לי, ולמדתי להעריך אותם כל-כך. אבל בסופו של דבר, הסנדלר הולך יחף. לעזור לאנשים זה טוב, וכן, לפעמים זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל זה גורם פחות להעריך עזרה של אחרים. גם ברגעים שאני צריכה כזאת.
אז כן, פרקתי אצלך עכשיו קצת מעמסה. אני מקווה שהבנת איך זה להיות בצד השני של השיחות האלו, ומקווה שאת יודעת כמה זה עזר לי.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פונה אל אנשים דרך הבלוג הזה, בידיעה שהם לא ייראו את זה. אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה צורך להביע את עצמי גם כאן. אולי זה עושה לי טוב לדעת שאם הבנתי אתכם, גם הבנתי את עצמי. ועכשיו אני סתם מבולבלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Charlie D