Tenth Avenue North - Times (אין לי שמץ מאיפה אני מוציאה את השירים האלו.)
אנחנו מוקפים באנשים שהולכים במעגלים אחד בזנב של השני כי הם לא מסוגלים להתמודד עם מציאות אחרת.
אנחנו מבזבזים את הזמן בלחשוב על הטעויות שעשינו בעבר ואיך נתקן אותן בעתיד, עד שאנחנו שוכחים לחיות את ההווה. אנחנו נמצאים בחברה שבה אידיאל היופי כל-כך מוגדר, כל-כך ספציפי ועם זאת כל-כך מוטעה. מסתבר שאת נחשבת ליפה רק אם יש לך ציצים גדולים, עור מושלם ומשקל מינימלי. אנחנו לא מסוגלים לקבל את העובדה שכולנו יפים, ולא בהכרח רק בחיצוניות שלנו. אנחנו מסתובבים עם חברים שעוטים על עצמם חיוכים מזוייפים והולכים אחרי זה לדבר עלינו מאחוריי הגב, כי זה כנראה בסדר אם אנחנו לא שומעים. אנחנו מדברים על אחרים מאחורי הגב, כי זה כנראה בסדר אם הם לא שומעים. אנחנו מתקיימים בעולם בו לכל אחד יש תווית, כל אדם מתויג לקליקה כזאת או אחרת, כל התנהגות ספציפית שנראית כחריגה הופכת אותך לסטריאוטיפ, בין אם זה 'פריק' או 'פרחה' או 'ערס'- אף אחד לא נשאר מאחור, אין מה לדאוג. אנחנו מפחדים לבטא את עצמנו כמו שאנחנו רוצים, בין אם זה בלבוש, בהתנהגות או בדיבור, כי אנחנו יודעים בתוך עצמנו שאף אחד לא יבין או יקבל את זה גם ככה. מי שיש לו אומץ ופועל ככה מתקבל בגבה מורמת, כי הוא פתאום קצת חריג, קצת אחר. אנחנו שופטים אחרים בלי סוף, אבל שוכחים הכל כשזה מגיע לאחרים ששופטים אותנו. אנחנו מבלים את הזמן שלנו ברשתות חברתיות שמראות בדיוק "כמה אנחנו שווים" על פי כמות לייקים ותגובות לפעילויות שלנו, ובטלוויזיה שדואגת להראות לנו על בסיס יומי כמה טירוף הולך בעולם, בין אם מדובר במלחמות בין מדינות או נערות בנות 16 שנכנסות להיריון. אנחנו שוכחים מה זה אידיאליזם ואידאולגיה. אנחנו מסרבים לקבל את השונה, לא משנה כמה אנחנו מנסים. בין אם מדובר בשחורים, נכים, חברי הקהילה הגאה, אנשים ממגדרים שונים שלפעמים דובקים באמונות שונות... גם כשכן נקבל אותם, תמיד יהיו כאלו שלא. אנחנו מעליבים ומקללים, אפילו בצחוק, ומילות ההעלבה שלנו תמיד נאמרות בלי מחשבה למילוליות שבהן. "הומו", "מפגר", "ילד כאפות", "בן-זונה"... למה נטייה מינית שונה משמשת בתור העלבה? למה צריך לייחל למישהו פיגור? מה זה בכלל ילד כאפות? מה האמא הזאת עשתה בכלל שאתם מאשימים אותה בתור זונה? אנחנו שונאים לשכוח, שוכחים לאהוב, ואוהבים לשנוא. זה מעגל אינסופי והוא חוזר על עצמו שוב ושוב שוב. אנחנו אוהבים לדבר. אנחנו אוהבים להתלונן. אנחנו אוהבים לדמיין איך הכל היה יכול להיות אחרת. אבל לקום ולעשות? מה פתאום...
ודווקא האנשים שמסרבים להיות כמו כולם, האנשים שנתתם להם תוויות, שקראתם להם "מוזרים", אלו שדיברתם עליהם כשהם לא ראו, אולי אפילו צחקתם עליהם, לעגתם לאופי שלהם... הם הולכים לעשות שינוי בעולם שאתם נמצאים בו. וכשהם יעשו את השינוי הזה, או אפילו ייתנו בו את החלק שלהם, תדעו שאתם אלו שחישלתם אותם, הייתם הסיבה לשינוי הזה, הראתם להם מה צריך לשפר בהתנהגות הטיפשית שלכם, ונתתם להם את ההזדמנות לנסות לשפר את זה.
ואולי לפעמים אני קצת כזאת. אולי אתם בעצמכם קצת כאלו. אבל החברה הכתיבה אותנו להתנהג ולחשוב בצורה שבה אנחנו חושבים, ולעקוב אחרי הזרם, כי כולם עושים ככה. איזה חכמולוג שאני לא יודעת את שמו אמר פעם 'תהיו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם'. אם תשאלו אותי, לבנאדם הייתה נקודה.
כתבתי הרבה, אני חושבת, אבל הייתי צריכה להוציא את זה ממני. אני חושבת על זה יותר מידי בזמן האחרון, מנסה להסתכל על העולם מזווית שונה, ודווקא שאתה משתדל להתבונן על העולם שלך ממקור שלישי, כל-כך הרבה דברים נראים פתאום שגויים. הייתי חייבת לנסות להוציא את זה החוצה. שיהיה סופשבוע מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Charlie D
