אני יושבת וכותבת על כמה שהחיים האלו מיותרים.
כמה שלכל אחד מאיתנו צריך להיות הרבה יותר.
כואב לי, הלב שלי נקרע כל יום מחדש.
והמחשבות האלה בתוך הראש שלי, עושות לי בחילה.
המחשבות האלה של להרוג את עצמך .
לא לחיות יותר, לא להתקיים.
תקיאי המון, בשביל לא להבחין בקיום של עצמך, או שכן ?
אל תלכי לישון ימים שלמים, בשביל להתמוטט כל כך חזק.
תהרגי את עצמך, לאט.
תאכלי המון עד שתתפוצצי, וגם אז תמותי.
או שתשבי ימים בחושך עד שלא תוכלי לראות יותר אור יום לעולם.
והיאוש מכרסם בתוכי כמו תולעת שאוכלת את הכל בביסים קטנים ומייסרים.
אז אני הולכת לישון בשביל שאני לא ארגיש את הכאב, ובתקווה שלא אתעורר בבוקר.
ואז אני מתעוררת לאותה תועבה שאני סובלת ורואה במשך כל יום .
סך הכל אתם בסדר,
תודה רבה.