כל שמחת חיים שאיי פעם הייתה לי, מתה.
לאכול, לא לאכול, לאכול, לא לאכול.
אני לא מרגישה את הגוף מרוב כל כך הרבה שעות שינה.
אין לי חברים יותר, גם לא מכרים.
ממש עוד שניה גם השמש תיעלם ואני לא אזכור יותר איך היא נראת.
מעולם הציפורניים שלי לא היו ארוכות כל כך, אפילו לכרסם אותם כבר אין לי כוחות.
יש אנשים בתוך הראש שלי, שמדברים ומדברים ומדברים.
אני משתגעת, הם צועקים עליי, הם לוחשים וממלמלים.
אני משתיקה אותם בשינה וכשאני פותחת את העיניים ומתעוררת, הם לא מפספסים אפילו שניה וחוזרים לצעוק וללחוש.
הם הורגים אותי, לאט....
הם משגעים אותי, עד שאני כבר לא אוכל לסבול אותם יותר.
והפעם אני יעשה שזה יצליח, הפעם אני אמות.

מחקתי את הפייסבוק וחתכתי את הידיים.
לא יצאתי מהחדר כבר שבוע.