אז כמו שאתם בטח יודעים, היום התקיים יום האהבה. חרא יום, אני לא יודעת למה אנשים בכלל מציינים אותו.

כשהגעתי לבית הספר ופתחתי את הלוקר שלי, קיוויתי כל כך למצוא איזה פתק או משהו מרגש, אפילו איזה עיפרון שנפל שם למישהו בטעות. משהו.
אבל לא היה שם כלום, שום דבר בכלל. הוא הסתכל עליי רק פעמיים היום, פעמיים. איזה יום רומנטי שכזה!
מסתבר שידיד שלי מחבב מאוד את חברה שלי, והיא בכלל לא בעניין שלו, ואני לגמרי מבינה אותה כי בואו נודה בזה- אף אחת בשכבה לא בעניין שלו.

ויש לנו רק זוג אחד רשמי בשכבה, וכמובן שהם צריכים לצעוק את התוכניות שלהם להיום בערב במסדרון, כדי שכל הבודדים שבנינו ירגישו עוד יותר לבד.

אבל אני חושבת שזה חמוד איך שאני חיכיתי בקוצר רוח להיום ואז התאכזבתי. זה חמוד איך שזה היה נראה כאילו הוא בא לכיוון שלי בהפסקה אבל אז הסתובב והלך, והתחלתי לזרוק דברים על הרצפה ולהשמיע קולות מוזרים, כי זאת אני.

זה חמוד איך שקיוויתי שמשהו יקרה היום, אבל אני יודעת שאם אני רוצה שמשהו יקרה אני צריכה להתחיל אותו בעצמי.

הרגע הזה שהדבר הכי טוב שקרה לך בכל היום זה שאח שלך הסכים להתחלק איתך בסוכריות שהוא קיבל בכיתה.