מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, כפי שהיא טוענת.מדינה
בה לכולם יש קול ויש חופש בחירה
הבעיה
קוראת כשהבחירות הן לא נכונות, ואנשים חושבים שמותר להם הכל.
קינחתי
את הערב הזה בצפייה בתכנית של אברי גלעד "למתוח את הגבולות".
במסגרת
התכנית ראיין אברי קבוצות שונות של דתיים, סוג של זרים שונים בתוך המושג הזה שנקרא
"נוער גבעות".
כל
התכנית ישבתי עם פה פעור ולא האמנתי למה שאוזניי שומעות.
האנשים
הללו באמת ובתמים מאמינים כי יש למחוק את הערבים מן המדינה הזו, ויותר מזה, מן העולם הזה
וכמובן
שהכל בשם התורה.
בעצם,
יגאל אמיר לקח את החוק לידיים ותקע שלושה כדורים בגבו של יצחק רבין בשם התורה,
ועוד יותר חמור בשם ה"דמוקרטיה".
כי
בעצם זוהי מדינה דמוקרטית, ומותר לו לעשות כרצונו. ופה צריך להבין דבר אחד-לאלימות אין מקום פה. פשוט אין.
נכון,
אנחנו מדינה דמוקרטית, ולכן אם לי מותר להביע את דעתי, גם מותר לפרסום שמתחתיי
לדבר גדולות ונפלאות על יגאל אמיר.
זה
קשה, זה מגעיל, זה בוקס בבטן, אבל זו דמוקרטיה.
אבל
אז מגיעים תומכיי הרב כהנא הגדול, נעריי הגבעות וכו' מגיעים ונותנים למעשיי
האלימות שלהם לגיטימציה.
."זו
מדינה שלי", "אני יעשה מה שאני רוצה", "ערבים הם האויב, ילדים
הורים זה לא משנה-הם האויב"
ואין
שום דבר לשכנע אותם. מבחינתם, זו מדינה שלהם וכלום לא יעצור אותם. גזענות במסווה
של נאמנות לדת.
ולכן
השוואות לשואה בחיים לא יעזרו. אתה יכול לבוא לנער גבעות או לאיזה דתי כתום
ולהתחיל עם הוויכוח הרגיל:
"זה
כמו בשואה, מה שאתם עושים לערבים", "אותו דבר אמרו עלינו בגולה",
אבל זה לא יעזור, כי הם משוכנעים שהם העם הנבחר, ולכן זה נותן להם את הזכות להתנהג לשאר העמים כאל כלי משחק, כאל כליפת השום.
ולכן
הם חזקים הרבה יותר מהשמאלנים. (זה והעובדה שהם משריצים 11 ילדים שונאיי אדם)
הם
לא מפחדים מכלום. המוות לא מפחיד אותם. הם רואים דת, אלוהים שאותו ישרתו כל החיים,
ואם
זה אומר למות, כמו שימשון, יחד עם אויביך-אז כך זה יהיה.
אנשים רציונליים, חילוניים, מפחדים מהמוות, רוצים שקט, ולכן תמיד הימין יהיה חזק מהשמאל. לא יעיל יותר, צודק יותר, אלא חזק יותר.
וכשחושבים על זה, הכל היה הרבה יותר פשוט אם המילה הזו, המושג הזה "אלוהים", "הקב"ה" לא היה קיים, דברים היו הרבה יותר פשוטים.
נכון, לדת גם צדדים יפייפיים, מרגשים, חיוביים, אבל היא באה עם מגרעות קשות מאוד, והקיצון שלה קטלני.
ואני בטוחה שמהצד השני, בני הדודים שלנו מתחלקים לאותם קבוצות:
יש קיצונים שבמקום הרב כהנא מאמינים באבו אללה ושולחים את בניהם למות כדי שהם יוכלו להשתלט על המדינה,
ולהם יש 20 בנים קיצוניים ואלימים, שיגדלו עוד 20 בנים אלימים, ומצד שני,
יושבים צעירים, מול מסך מחשב כזה, באתר בלוגים כזה, וכותבים אותו דבר "דיי לאלימות", "שלום עכשיו".
אנחנו חיים במציאות עצובה, במציאות שבא אלימות היא לא רק הפיתרון, אלא היא הדרך, במציאות שאנשים מתאבדים כי כתוב להם כך (ע"פ פרשנות שלהם), בספר ישן, במציאות שבא גזענות היא דרך יומיומית, ופאשיזם ושנאת אדם הם דברים ממש לגיטימיים.
שאנשים קמים ורוצחים מנהיגיים כי הם חושבים שמגיע להם הכל, והכי מותר להם לעשות הכל כדי להגיע למטרה, גם אם זה אומר להשתמש ברצח.
האמת? אני מפחדת. אני מפחדת שדור הקיצונים הזה יגדל, ששוחרי השלום יהיו מיעוט, שתהיה מדינת הלכה ושאני אצטרך לעזוב את הארץ שאני גדלתי בה, אקח את משפחתי ואעבור לחו"ל, למדינה זרה, ורק אחלום יום אחד שיהיה שלום.
אמרתי לאימא שלי היום בערב "למה הולדתן אותי הא?, הרי כשאתן תמותו, אני אצטרך להתמודד פה איתם".
איך נלחמים? אך מחזירים את האור, את האהבה למדינה הזו? איך נלחמים בחושך? אני באמת לא יודעת.
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל