אני שונאת את עצמי על זה. שונאת. אני כל הזמן מובכת מדברים. מסתכלת על הרצפה כל פעם שאנשים מסתכלים עלי.. כל פעם שמישהו עובר לידי אני מיד מסתכלת על הנעליים שלי (אני כבר מכירה אותה מכל כיוון). ואני לא יכולה להפסיק את זה. אני כל כך לא בטוחה בעצמי שזה מה שאני עושה כל הזמן. אני גם כל הזמן מכופפת, כל הזמן למטה. רק עם חברות אני עצמי-וגם ה"עצמי" שלי עם חברות הוא לא באמת אני.
פשוט רע לי, רע לי כל הזמן עם עצמי. כמעט אפעם לא קמתי בבוקר ואמרתי "יאו איזה יפה אני היום!".
זה תסביך כזה שבא לכל הנשים בעולם.
טוב, לא לכולן.. יש כאלה שהן בשיא הרצינות-מושלמות.
וקשה לי לחיות בעולם שיש גם שלמות. והאמת שלא רק ביופי, אלא בכל תחום (לימודים, חברים, משפחה)
הדרך היחידה שאני מצליחה איכשהו לשמור את הרגשות שלי בבטן ולעבור את הקנאה הזאת זה בצחוק ובהומור עצמי.
אם לא היה לי, לא יודעת איך הייתי מסתדרת בעולם...
____________________________________________
אני יודעת שפוסטים דומים נכתבים יום-יום בישראבלוג, ושזה פוסט בכלל לא מקורי או משהו,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל