היו לי שני חלונות בחדר.
פתוחים לרווחה, בשעות הבוקר המוקדמות יכולתי לצפות בשמש עולה ומאירה את כל החושך העכור במהירות.
יכולתי לראות את השמיים בצבעם הורדרד והכחלחל מבצבצים ומשרים בי שלווה.
משב רוח קליל מצמרר ואוויר צח היה ממלא את ריאותיי העייפות בעודי שוקעת בעולם משלי, רחוק מהמציאות.
עכשיו זה אחרת, חלון בודד ויחיד בחדרי, קטן, מרוחק, מעט סגור ובקושי נגיש.
כשעולה בי רצון לראות את השמיים שלי, מפלסת אני את דרכי אליו, עולה בייאוש על המיטה, מסיטה את הוילון הכבד ומציצה החוצה.
בניינים גבוהים ומאיימים חוסמים את טווח הראייה שלי ומונעים מהרוח לנשוב לכיווני.
פה בדרך כלל אני מתייאשת וחוזרת למקומי, אך לעיתים רחוקות טיפת העקשנות שנותרה בי מעקצצת וגורמת לי לפתוח את התריסים, לרכון מעל אדן החלון, להביט למעלה ולראות פיסה קטנה מהם. שם? שם השמיים שלי עכשיו? פיסה קטנה, כל כך קטנה וכל כך רחוקה.
אני יכולה לראות אותם ממקומות אחרים, בזמן אחר ובגוונים אחרים אבל זה לא אותו הדבר.
זה לא נראה ולא מרגיש אותו הדבר.
אני רוצה את הפיסת שמיים שלי.
במקום זה, יש לי בלוק בטון.
אלמד לאהוב אותו גם.
What if I fall and hurt myself, would you know how to fix me?
What if I went and lost myself, would you know where to find me?
If I forgot who I am, would you please remind me?
'Cause without you things go hazy
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
•Serenity•