הוא הושיב אותי על כיסא מחוץ לחדר.
"עוד כרבע שעה ניכנס."
כשבא לחזור למשרדו, הערה מיותרת נזרקה לאוויר מאחת הבנות שם.
"היא תברח, שים עליה אזיקים."
אני לא אברח, אין לי ממה.
קול דעוך ועצבני נשמע בראשי "לפני שתאבדי את העשתונות, שוטי למקום אחר."
מאז, המחשבות שלי התעופפו להן מחוץ לתחנת המשטרה, מחוץ לעיר, מחוץ לישראל.
לאורך כל התהליך שיר אחד התנגן לי בראש בלי הפסקה.
נכנסנו לחדר, הוא מדבר אליי, שפתיו זזות אך קולו לא נשמע, הבעת פניי אדישה.
"תורידי את הווסט. שרשראות, טבעות, משקפיי שמש. תרוקני את הכיסים."
כמו רובוט מילאתי אחר ההוראות.
"פרופיל. עם הפנים לקיר מימינך."
יד שמאל, אצבע אחר אצבע נסרקה. יד ימין. קעקוע, גובה וסימני זהות.
עקבתי אחריו למשרדו, טביעת אצבע בדיו. "30 ימים הרחקה מהמתלוננת. אסור לך ליצור קשר איתה ישירות או בעקיפין."
חתמתי.
אמנם במסמך זה 30 יום, אך בתוך תוכי ממזמן חתמתי לנצח.

הוא נתן לי נייר לנקות את הדיו מהאצבע. זה יהיה חקוק בזיכרוני, איך ששיפשפתי חזק והדיו לא ירד, הדיו המזוהם הזה שפושעים נגעו בו קודם.
אנשים שרצחו, שדקרו, שאנסו, או סתם עברו על החוק. שיפשפתי מהר יותר, שיירד ממני, שלא יישאר חלקיק אחד על אצבעותיי החפות מפשע.