פרק אחרון (:

לכבווד הפרק האחרון כתבתי פרק ממש ארווך ישבתי עליו כמה ימיים ,

אני ישמח לתגובות אם נהנתם מהסייפור (:

אווהבת מאי 3>

אבל אני הולכת ללדת את הילד הזה ואני אשמור עליו, הוא יגדל ויהיה ילד בריא, 
והכי חשבו אני החלטתי מה אני הולכת לעשות איתו, 
איך אני הולכת לגרום לערן להצטער על כל מה שהוא עשה לי, 
לגרום לערן לרצות למות, להרגיש מה שאני הרגשתי כל הזמן הזה שהיינו ביחד. 
-אני הולכת להרוס את ערן!!!- 

עברו להם כבר 8 חודשים. 
בזמן הזה ישנתי הרבה, אכלתי הרבה, 
הלכתי לכול הבדיקות של ההיריון, 
וכן כמו כולן, גם שלי היו 4 חודשים של הריון, שתיתי חצי כוס סוכר[זה היה ממש מגעיל-מתוק מידי]. 
כמובן שגם הבטן גדלה ונהייתה עגלגלה ושמנה, 
אבל אהבתי את הצורה שלה... 
לא הייתה פעם אחת שנשארתי לבד, תמיד היה מישהו לידי. 
ערן היה כל כך שמח וטוב כלפי, 
הוא ידע כמה קשה לי ולא לחץ, 
בדיוק להפך, 
בכול יום הרגשתי את האהבה שלו אלי יותר ויותר. 
הוא השתנה לגמרי! 
הינו יוצאים יותר, הולכנו כול פעם בשבוע למקום מיוחד, לפעמים זה גם היה פעמיים בשבוע. 
בנוסף הוא גם העיף את נוי מהבית, 
היא כול הזמן הייתה גורמת לי לבכות, כשהייתה קוראת לי במלא שמות גנאי. 
היא הייתה מנסה להזכיר לי את ערן הקודם, לגרום לי להיזכר בכול מה 'שעברנו' ביחד-אני וערן. 
וזה רק הרגיז את ערן יותר ויותר, עד שיום אחד שהוא חזר הביתה הוא ראה אותה מרביצה לי... 
ואז הוא העיף אותה ואיים עליה שלא תתקרב יותר, כי היא יודעת איפה היא יכולה לקום בבוקר למחרת. 

ערן-"טוב אז נחזור?" 
אני-"לא עכשיו עוד מעט.." 
ערן-"אבל נורא חם." 
אני-"אבל כל כך יפה פה.." 
ערן-"טוב, עשר דקות ואנחנו זזים!" 
אני-"עוד שעה.." 
ערן-"חח..את לא ממש יודעת איך לנעל משא ומתן את יודעת" אמר, מחייך אלי. 
אני-"טוב אין בעיה, נזוז עוד שעה." 
ערן-"מה שעה עכשיו?! אמרתי עשר דקות." 
אני-"אבל עכשיו אמרת שהולכים עוד שעה!" 
ערן-"מתי אמרתי 'שהולכים עוד שעה'?!" 
אני-"עכשיו! חח.." 
ערן-"טוב עוד חצי שעה.." אמר נאנח, 
הוא כבר התרגל לכול הוויכוחים והשטויות האלו שלי. 
אני-"ערן תיראה איזה יפה!!" 
ערן-"מה?" אמר באדישות מעצבנת. 
אני-"מה 'מה?!' " חיקיתי אותו. 
ערן-"נו.." אמר בעצבים. 
אני-"למה אתה כועס?!" אמרתי מרימה טיפה את קולי. 
ערן-"כי את משגעת אותי, נימאס לי כבר!!" הרים את קולו גם הוא. 
אני-"טוב סליחה..בוא נחזור." אמרתי בעצב. 
ערן-"נו אל תהיי עצובה, מה רצית להראות לי? " אמר ברוגע לאחר כמה דקות של שקט, והתקדם אלי. 
אני-"הינה, את זה.." אמרתי בחיוך מרוצה, מצביעה על זוג דולפינים ששוחים יחד. 
ערן-"חח..מאוד יפה." אמר צוחק לפרצוף המאושר שהתפשט על פניי. 
אני-"טוב..אז בוא נחזור." אמרתי אחרי רבע שעה. 
ערן-"סופסוף!!" אמר, משיט בחזרה את ספינת המפרשים שקנה לפני 
כחודש בודד. 
אני-"ממש סבלת אני מבינה.." מלמלתי לעצמי. 
ערן-"את רעבה?!" צעק לי. 
אני-"לא ממש!!" עניתי לי בצעקה גם. 
ערן-"יש עוגת שוקולד למטה!!" החזיר לי צעקה. 
אני-"טוב אני אביא אותה!!" צעקתי שוב. 
ירדתי למטה, הבאתי את העוגה, שנראתה מגרה מאוד מאוד!! 
והלכתי לשבת ליד ערן. 
ערן-"אני בדרך....כן תכניס אותם...שישתו משהו אבל אל תיתן להם להסתובב....תכניס אותם לחדר העבודה שלי....

לא זה אחר כך....טוב אני עם קארין כאן....יאללה ביי!" 
אני-"מי זה היה?" שאלתי כשהוא ניתק. 
ערן-"ויקטור.." אמר מניח את הפלאפון על הכיסא. 
ערן-"טעים?" שאל, משנה נושא. 
אני-"מאוד!! רוצה ביס?" 
ערן-"אני לא אוהב מתוקים!!" אמר, מסיט טיפה את פניו אלי ומחייך חיוך צדדי. 
אני-"מה?! איך?!" שאלתי המומה. 
ערן-"זה עושה לי צרבת וכאבי בטן, אני שונא את זה מגיל קטן!!" 
אני-"טוב.." אמרתי מנסה להבין מה שאמר לי, 
עוד לא הכרתי מישהו שלא אוהב דברים מתוקים, 
ועוד שוקולד.. 
O_o 
אני-"פחות לך יותר לי..חח" אמרתי, 
אוכלת לי את כול העוגה לבד, נהנת מכול ביס חדש יותר מהקודם לו... 

נכנסנו לתוך הבית לאחר השיט, ונסיעה ארוכה בדרך חזרה. 
ערן-"יש לי כמה סידורים..תעלי להתקלח, תרדי ונעשה כבר איזה משהו..." 
אני-"ניראה סרט?" שאלתי. 
ערן-"אין בעיה..יאללה." אמר והלך לכיוון שתי דלתות גדולות, שלידן עמדו שני בריונים. 
אני-"טוב." אמרתי לו. 
הוא הסתובב אלי וחייך. 
עליתי למעלה, 
פתחתי את דלת החדר, ואז את דלת חדר האמבטיה, סגרתי ונעלתי אחרי, לאחר מכן פתחתי את ברז המים החמים של האמבטיה,

מוסיפה נוזל של קצף כתמתם לתוכה, ומחכה שהיא תתמלא לה... 
בזמן הזה התפשטתי, 
קודם את הכפכפים 
ואז מורידה את השמלה הקצרצרה והלבנה, 
ואז את בגד הים הירוק, 
מפזרת את השער, 
מורידה את האיפור לאט לאט. 
"איזה כיף!!" אמרתי, שנכנסתי לתוך האמבטיה. 
"למרות שאני מתחברת אליו..אסור לי להתחרט עכשיו..אסור לי לשכוח את כול מה שהוא עשה לי ולאהוביי.." אמרתי לעצמי, 
מלטפת את הבטן העגולה שלי. 
"ואתה תעזור לי ילד שלי.." לחשתי. 
שוב חוזרת ומתכננת בקפידה מה הולך לקרות, 
לא שוכחת, אף לא פרט אחד קטן מהתוכנית, 
משננת במוחי את ההולך לקרות. 
אחרי שעה בערך ירדתי למטה. 
נקייה אחרי המקלחת... 
אני-"מירי, איפה ערן?" שאלתי את אחת העוזרות. 
מירי-"הוא עדין בחדר, את רוצה לאכול משהו?" 
אני-"לא תודה.." עניתי לה. 
והלכתי לכיוון הסלון, הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בה קצת... 

הרגשתי שתי ידיים מרימות אותי, פקחתי את עניי באיטיות. 
אני-"ערן..מתי יצאת?!" שאלתי, משפשפת את עני. 
ערן-"לפני כמה דקות." 
אני-"טוב אבל למה אתה מרים אותי?" 
ערן-"נרדמת בסלון, אז אני מרים אותך למיטה." 
אני-"אבל אמרת שנראה סרט!" אמרתי קצת בכעס. 
ערן-"קארין את צריכה לישון כבר 3 לפנות בוקר!!" 
אני-"מה?! למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלתי לא מבינה. 
ערן-"חזרנו רק ב-9 לכאן.." 
אני-"בכול זאת.." 
ערן-"יש דברים שאני מעדיף שלא תדעי עליהם!!" אמר, 
מניח אותי במיטה ונכנס גם. 
עצמתי שוב את עניי ונרדמתי. 

עבר לו כבר כמעט חודש, בזמן הזה הכול המשיך כרגיל, 
למרות שהיו ימים שלמים שערן היה בעבודה, 
אבל זה לא היה נורא כל כך. 

אני-"אההההההההההההה" צרחתי מכאב. 
ערן רץ אלי. 
ערן-"מה קרה?!" שאל לא מבין 
אני-"אההההההה....כואב ערן!!" צרחתי חזק יותר. 
ערן החוויר. 
ערן-"יש לך צירים?!" שאל וללא לחכות לתשובה הוציא את הנייד והתקשר לבית החולים. 
אני-"עררןןןןןןןןןןןן" צרחתי. 
ערן-"הם כבר באים, תנשמי עמוק.." 
ויקטור-"מה קורה כאן?!" שאל מתקרב אלינו. 
ערן-"תביא כיסא, מהר!!" ציווה. 
ויקטור הביא את הכיסא בלי לשאול שאלות, והם הרימו אותי מהרצפה והניחו אותי עליו. 
אני-"איההההההההה" צרחתי לאחר כמה נשימות ארוכות. 
כבר התחילו להיות לי דמעות בעניים, 
לא יכולתי, זה ממש כאב. 
אחרי שתי דקות של צרחות, נשימות עמוקות, פרצופים חיוורים של ויקטור וערן, וחוסר יכולת לנשום מכול העוזרות והבריונים שהקיפו אותי... 
ירדו לי המים, זה היה ממש מוזר, ומפחיד. 
התחילו לרוץ לי בראש מלא תמונות ומחשבות שהרופאים לא יבואו בזמן ואז הילד ימות ואני גם אמות... 
התחלתי לבכות ולצרוח, ולבקש סליחה מאלוהים... 
הייתי היסטרית יתר על המידה!! 

התעוררתי למחרת, שאני בבית החולים במיטה לבנה. 
מלטפת את הראש של הילד היפה שלי... 
כמה סבל עברתי אתמול, 
כל הצרחות, המאמץ, הזיעה... 
זה היה סבל נוראי-מבחינתי. 
הלידה הייתה ממש קשה, הוא לא יצא ישר, רק אחרי ארבע וחצי שעות של סבל... 
אבל שהוא יצא זה היה כבר סיפור אחר, הרבה אושר ודמעות חיבוקים ונשיקות, החיוך שהיה מרוח לערן על הפנים, הוא היה ממש 
מ-א-ו-ש-ר-! 
"אתה כל כך יפה ילד שלי!!" לחשתי לו. 
המשכתי לדבר אליו, לא בטוחה אם הוא מקשיב לי עכשיו. 
אחרי כמה דקות ערן נכנס, הוא התקדם אלינו עם זר ענקי של 
סחלבים, הם היו מהממים! 
הוא ליטף את הילד ונשק לי במצח. 
ערן-"אז..הכול בסדר?!" שאל, מניח את הפרחים ומתיישב בכיסא לידי. 
אני-"כן.." אמרתי, 
מנתקת את לירן מהשד הימיני שלי, ודופקת לו על הגב דפיקות קטנות עד שהוא יעשה גרפס. 
ערן-"לא קנינו לו כלום..את מעדיפה לקנות את או שאני כבר אקנה לו?" שאל, מנסה לפתח שיחה. 
אני-"אמ.. ניראה לי שאנחנו, כאילו נלך יחד.." אמרתי, 
נותנת לילד התאוותן לינוק גם מהשד השמאלי. 
ערן-"הוא אוכל הרבה.." אמר, מחייך. 
אני-"לא ממש..הוא יונק מכול שד בערך עשר דקות.." אמרתי מלטפת את ראשו של בני. 
ערן-"טוב אז שתשתחררי נלך..ובנתיים אני אסדר לו לול ואקנה לו איזה בגד." 
אני-"טוב.." אמרתי בפשטות 
לא היה אכפת לי מכלום עכשיו. 
הייתי מהופנטת לילד שלי, הוא היה כל כך יפה, חמוד וקטן.. 
הבטתי בו, 
בידיו ורגליו הקטנות, 
בראשו שבקושי יש בו שער, 
בשפתיו שטועמות מהחלב שבי, 
בעניו הכחלחלות שסגורות עכשיו ורק מידי פעם נפתחות... 
הפסקתי אותו שוב הוא הזיז את ידיו מעט, 
אלוהים!! הוא כל כך חמוד!! בא לי לאכול אותו!! 
חשבתי ועלה לי חיוך ענקי. 
חיכיתי שוב עד שיעשה גרפס ואז ליטפתי אותו קצת, וגם נישקתי. 
אימצתי אותו אלי... 
מחבקת ומפחדת שיברח ממני... 
ערן-"אפשר.." שאל, מנפץ את הבועה שהייתי בה עד עכשיו. 
ובלי לחכות לתשובה ממני, הוא לקח את הילד. 
הוא ליטף את ראשו הקטן, והחזיק אותו. 
ערן-"בחיים לא ראיתי דבר כזה קטן..הוא נראה כל כך פגיעה, זה רק נותן את התחושה שצריך להגן עליו!! 
הוא כל כך מזכיר לי אותך קארין.." אמר מביט בי ומחייך מעט. 
ערן-"צריך לבחור לו שם את יודעת.." אמר לאחר כמה דקות של דממה. 
אני-"כן.." עניתי בקול חלש. 
ערן-"יש לך רעיון?" שאל מביט בי מחכה לתשובה. 
אני-"לא ממש.." 
ערן-"טוב יש לך זמן.." 
לאחר כמה דקות של שקט, 
שמענו דפיקות בדלת, היא נפתחה וויקטור ניצב לידה. 
ויקטור-"צריך לזוז.." אמר, מחייך אלי ומביט בערן לאחר מכן. 
אני-"לאן?" שאלתי, לא מבינה. 
ויקטור-"לא את ילדונת..את נחה כאן.." אמר בחיוך ויצא. 
ערן נתן לי את התינוק והתקדם לדלת. 
ערן-"ביי..אני אבוא בערב." אמר, יוצא וסוגר את הדלת אחריו. 
לפתע הילד התחיל לדבר, לא ממש לדבר, לומר שטויות כאלה של תינוקות.. 
זה די הצחיק אותי. 
"כן אהובי..זה היה אבא שלך.." לחשתי לו, בזמן שאני מלטפת אותו. 
הוא שוב מילמל כמה שטויות, זה נותן הרגשה שהוא רוצה להגיב. 
"ואתה תעזור לאמא נכון.." המשכתי לדבר איתו. 
"אחרי הכול אנחנו לא רוצים שאבא יכאיב לך.." אמרתי, מלטפת את ראשו, 
הוא לא דיבר יותר הוא נרדם, חולם חלומות מתוקים ותמימים. 
אחרי כמה דקות האחות נכנסה ולקחה אותו, 
ולאחר עוד מספר דקות של שקט, 
גם אני כמוהו שקעתי לשינה ארוכה. 

ערן-"נו קארין את מוכנה?! אנחנו צריכים ללכת כבר.." 
אני-"רגע..אני באה.." צעקתי לו מהחדר. 
ירדתי למטה וראיתי אותו ואת הילד מחכים לי. 
ערן-"יאללה מהר, אנחנו צריכים עוד לקנות מלא דברים.." הפציר בי. 
אני-"ערן..אני לא בטוחה שמותר להוציא אותו החוצה..יש לו כולה חמישה ימים.." 
ערן-"אז מה נעשה?!" שאל אותי בעצבים. 
אני-"שמישהו יישאר איתו כאן!" 
ערן-"אין זמן..כולם עסוקים בלנקות.." 
אני-"טוב בוא נזוז." אמרתי מיואשת. 
נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. 
ערן ישב מקדימה, ולידו הילד, ואני מאחורה. 
ערן-"צריך לבחור לו כבר שם את יודעת!!" 
אני-"יש עוד שלושה ימים.." 
ערן-"למה שלושה?!" שאל לא מבין. 
אני-"כי יש זמן עד הברית מילה.." 
ערן-"חח...הוא לא עושה שום ברית מילה!!" אמר בלגלוג. 
אני-"מה?!" צעקתי. 
ערן-"הוא לא יהיה יהודי!! הוא הבן שלי והוא יהיה נוצרי כמוני!!" 
אני-"זה לא מעניין אותי ערן, אמא שלו יהודיה ולפי זה הוא יהודי!! 
הוא יעשה ברית מילה!!" צעקתי עליו. 
ערן-"קארין..תנמיכי את הקול שלך מיד!! 
את לא תצעקי עלי!! 
ובקשר לילד הוא לא יעשה ברית מילה! זה הכול!!" 
אני-"אבל.." ניסיתי לדבר. 
ערן-"תהיי בשקט ותגידי תודה שאני לא לוקח אותו לכנסיה 'להטבלה'!!" צעק עלי, מעביר בי מבט כועס דרך המראה. 
ערן-"אז מתי את מחליטה איך לקרוא לו?!" 
אני-"שיהיה לי זמן!!" עניתי לו בכעס. 
ערן-"בואי לא נריב עכשיו.." אמר בעצבנות. 
אני-"טוב.."עניתי לו על סף דמעות, רק מהמחשבה שהילד שלי לא יהיה יהודי. 
ערן-"די קארין..אל תהיי עצובה.." אמר ברוגע. 
לא משנה כמה ניסיתי לעצור אותן, הדמעות התחילו לרדת שוב. 
ערן-"אל תבכי..אם תרצי אפשר עוד כמה חודשים לטוס לישראל.. 
היית שם פעם?! זה יכול להיות כיף?!" אמר, מנסה לפייס אותי. 
לא עניתי לו המשכתי להביט לכיוון הכביש בדממה 
לאחר שעה הגענו לחנות שרצינו, היא הייתה בגודל של קניון. 
נכנסנו והתחלנו לקנות מלא דברים- בגדים לילד, ערסלים לרכב, לולים, צעצועים, מוצצים, חיתולים ועוד מלא... 
שסיימנו ישנו בבית קפה. 
ערן-"קנינו הרבה.." אמר לוגם מהקפה החם. 
אני-זה לא כל כך הרבה..חוץ מזה היה כיף.." אמרתי, 
צוחקת ואוכלת מעוגת הגלידה הקרה. 
ערן-"כן.." 
אני-"טוב נחזור?" שאלתי את ערן אחרי שסיימתי לאכול. 
ערן-"כן..כבר נהיה מאוחר." אמר משלם את החשבון. 
נכנסנו למכונית והתחלנו לחזור הביתה. 
הנסיעה לא נמשכה זמן רב, לא היו בזמן הזה פקקים. 
נכנסנו הביתה. 
ויקטור-"נו..איך היה?!" 
אני-"בסדר גמור..קנינו לו הכול." 
ויקטור-"יופי!!" 
אני-"כה..." 
ויקטור-"מתי זה יגיע?!" 
אני-"מחר בבוקר..טוב אני אעלה לקלח אותו." אמרתי, 
מוציאה את הילד מהכיסא שלו ומרימה אותו איתי למעלה. 
ערן-"אני כבר בא לעזור לך.." 
אני-"טוב." 
"מי ילד גדול של אמא?!" שאלתי את הילד, כשהורדתי לו את הבגדים. 
"מי רוצה להתקלח?!" המשכתי לדבר איתו. 
התחלתי לקלח אותו, לאחר מכן ערן בא ועזר לי. 
נכנסתי לישון אחרי שהינקתי את הילד, ואחרי שהתקלחתי. 
אני-"היום הזה היה ארוך.." אמרתי לערן. 
ערן-"כן..נלך לישון." 
גם הלילה, כמו בכול לילה, התעוררתי מספר רב של פעמים למשמע קולו של ילדי בוכה, 
הוא אכל וחזר לישון, לפעמים אפילו נשאר ער עוד קצת ורק אז נירדם. 
ערן גם היה מתעורר מידי פעם מביט בי, לפעמים מחייך, מחבק או אפילו מדבר. 

עברו להם כבר חודשיים. 
שם, עוד לא נתנו לו, הינו קוראים לו תמיד- 
'ילד' 
או 
'בני' 
[מי שלא יודע בני זה הבן שלי!! ולא שם במקרה הזה!!] 
וכאלה... 
אי אפשר לומר שערן הוא לא אבא טוב! 
כי הוא באמת אבא נפלא, הוא מאוד נקשר אל הילד, רואים כמה הוא אוהב אותו. הוא נותן לא כל מה שהוא רוצה, יוצא איתו

לטיולים בעגלה, מלמד אותו דברים קטנים וטיפשיים של בנים, אתמול הוא אפילו לקח אותו לאכול גלידה-זה לא היה ממש

רעיון מוצלח, בכול זאת הילד עוד ממש קטן.. 
בנוסף היחס שלו כלפי גם השתנה לטובה, מידי פעם אנחנו רבים, אבל הוא מנסה ומצליח לפייס אותי, אני מתחילה להרגיש אליו חיבה... 


קמתי לעוד בוקר נעים, 
רוח קלילה נכנסה מהחלון הגדול שהיה פתוח, 
קולו של הילד נשמע מפתח הדלת, וארוחת בוקר שנראתה טעימה ביותר, נמצאה בידו השמאלית של ערן, בעוד שבידו הימינית נמצא ילדי. 
ערן-"בוקר טוב מלאך שלי!" אמר בחיוך אוהב. 
הוא התקדם לעברי, הביא לי את ארוחת הבוקר ויישב לידי, שהילד שלנו בידיו. 
ערן-"היום אני יוצא לארוחת עסקים, אני אחזור מאוחר, את לא צריך לחכות.." 
אני-"בסדר.."אמרתי מתחילה לאכול, 
ערן שיחק עם הילד ומידי פעם העביר בי מבט. 
אני-"רוצה גם?" שאלתי אותו. 
ערן-"אני כבר אכלתי, אבל נראה לי שהילד הקטן הזה רעב!! אמר, מדגדג את בני, שלא היה יכול להפסיק לצחוק צחוק מתגלגל. 
כשסיימתי לאכול, הרמתי אותו אלי והתחלתי להאכיל אותו. 
אני-"כמה שאתה יפה.." לחשתי לו. 
הוא הרים לרגע את מבטו אלי, ואז חזר לאכול. 
ערן-"הוא באמת יפה." לחש לי, מביט מבט חודר בעניי. 
הוא התחיל להתקרב אלי, לפניי, לשפתיי... 
הוא נשק לי נשיקה קטנה, 
נשיקה של אהבה לא ממומשת, 
נשיקה קטנה שנותנים מחשש שהצד השני לא רוצה בה... 
לאחר מכן הוא יצא ולפני זה אמר. 
ערן-"נתראה בבוקר.." 
אחרי שהילד סיים לאכול הוא נירדם. 
נכנסתי לאמבטיה והתחלתי לעשות את ארגוני הבוקר הרגילים. 
אחר כך יצאתי, הבטתי בילד הזה, בילד שלי. 
שוכב לו שם, ישן בלי דאגות, 
ילד תמים וקטן, 
ילד מלא באהבה, ומנתינה של אהבה, 
ילד שאני הולכת להגן עליו מהעולם שבחוץ, 
ויותר מזה אני אגן עליו מהעתיד השחור והקר שמצפה לו.... 

=מפה זאת נקודת המבט של המספרת!= 

היא הניחה את בנה הקטן בלול, נושקת למצחו הרך, 
ומאחלת לו חלומות מתוקים ושינה שלווה. 
הדבר היחיד שהיא חושבת עליו עכשיו זה איך להגן על הדבר שחשוב לה יותר מכול, הדבר היחידי שנשאר לה בעולם הקר הזה- 
הבן שלה, הילד האהוב שלה!!! 
בלי לחשוב פעמים היא מתחילה להוציא את המזוודות מתחת למיטה, 
המזוודות שארגנה זה חודש מראש. 
היא כבר ידעה שהיום ערן יוצא לארוחת ערב, היא ידעה שגם איתו ילך ויקטור. 
שרוב הבריונים שנמצאים בדרך כלל בבית, לא יהיו היום, שתהייה רק עוזרת אחת כי כול השאר ביום חופש, 
היא גם ידעה איך לגרום לערן לבטוח בה, לגרום לו לתת לה יד חופשייה. 
היא ארזה רק מה שהיה נחוץ לה, אסור היה לה להעמיס יותר מידי, גם זמן כמעט ולא היה לה, 
היא רצתה לברוח כמה שיותר מהר, לפני שיקרה משהו שיהיה עלול להרוס לה את כול מה שתכננה זה כבר חודשים רבים. 
היא הרימה את בנה בעדינות, לא רוצה שיתעורר בטעות. 
מניחה אותו בסלקל ומורידה את כל חפציה מטה. 
היא עלתה שוב, לקחה את הכסף שהחביאה במגירה בשביל יום זה וירדה עם הילד בידה. 
היא התקשרה להזמין מונית. 
ותוך דקות ספורות היא כבר יצאה מהשער, 
יצאה מהמקום שנתן אפלה וכאב לחייה, 
היא יצאה מהמקום הזה באי ידיעה אם תחזור לשם אי פעם, 
יוצאת מהמקום הזה במטרה להתחיל חיים חדשים וטובים!!! 
לאחר שעות רבות עצרה המונית. 
היא ירדה עם בנה ונכנסה לתוך דירה קטנה ששכרה לפני שבועיים בודדים. 
הנהג עזר לה להרים הכול לדירה, והיא שילמה לו כנדרש. 
היא התחילה לסדר את המזוודות. 
היא קנתה כבר בית מרוהט, אחרי הכול היא ידעה שלא תוכל לקחת מביתו של ערן רהיטים ודברים כאלה. 
היא האכילה את בנה כאשר בכה, ושיחקה איתו כל עוד הוא היה ער. 
היא ארגנה הכול בדרך הטובה ביותר, הבית היה רחוק ככל האפשר מערן, שכונה ממוצעת, היא קיוותה בכול ליבה שערן לא ימצא אותה. 
אחרי הכול היא ידעה מה יהיה צפוי לה אם זה יקרה... 
בשעת לילה מאוחרת לאחר סידורים רבים, היא נכנסה למיטה, 
תשושה מהיום שעברה, 
ושמחה מהשנוי שהשיגה לאחר תקופה לא קלה. 

באותו זמן, במרחק לא רב, נכנס איש עייף לביתו. 
מלווה בשיירה של שומרים. 
הוא התחילה לעלות למעלה לבדו, לחדר השינה שלו ושל אהובתו, הוא לא יכל לחכות מלראות את האישה שהוא אוהב. 
הוא חיכה זמן ארוך לראות את בנו, הדבר השני שהכי חשוב בחייו מאז שפגש אותה. 
חיוך התפרס על פניו שחשב על שני אהוביו. 
הוא מישש את כיס מכניו והרגיש את הקופסא. 
זה כבר זמן רב שהוא רוצה להתחתן איתה, להציע לה להיות שלו, אישתו כחוק... 
הוא פתח את דלת החדר, 
הוא היה מופתע לגלות חדר ריק מאדם. 
הוא הלך לכיוון חדר האמבטיה, אבל גם הוא היה ריק. 
הוא החל לחפש בבהלה בכול שאר הבית. 
צועק את שמה, צועק לכול אלו העובדים אצלו שיזיזו את עצמם ויחפשו אותם. 
לאחר שעות של חיפושים הוא ישב על הרצפה, ראשו נמצא בין שתי כפות ידיו, ומחשבה רבות בראשו 
למה? 
למה היא ברחה למה היא עזבה? 
אחרי הכול הוא נתן לה הכול הוא התייחס אליה ואל הילד שלהם ביחס הכי טוב שאדם יכול לתת או לקבל, הוא אהב וכיבד

אותם יותר מכול אדם שהכיר. 
הם היו חשובים לו יותר מחייו שלו. 
הוא היה עצוב ובאותה מידה כועס. 
מאוכזב ובאותה מידה פוחד שלא יראה אותם שוב. 
כל הרגשות הרבים שהרגיש הפכו יחד לרגש גדול של נקמה, 
לרצון גדול למצוא אותם ולהחזיר אותם, 
ללמד את אהובתו איך היא צריכה להתנהג, 
לחנך אותה שוב, כמו שכבר עשה בעבר. 
לתת לה להרגיש כיצד הוא מרגיש עכשיו. 
שלקחו מימנו את הדברים שהיו הכי חשובים לו. 

וזאת, ההרגשה הזאת, 
הייתה בדיוק ההרגשה והתחושה שאהובתו, 
שקארין רצתה לתת לו להרגיש. 
היא רצתה לגרום לו להבין כיצד היא והוריה שלה, הרגישו. 
-איך היא הרגישה, שהאהוב שלה, הנער שכל כך אהבה נרצח מול עיניה הדומעות, ואיך אחריו גם האיש שהבטיח להגן עליה

בכול מחיר נרצח ממולה, איך הם נלקחו ממנה. 
-היא רצתה לגרום לו להרגיש כמו הוריה. 
שנלקחה מהם ביתם שהייתה יחסית קטנה, איך היא נלקחה בלי כול הודעה מוקדמת.. היא רצתה שירגיש כיצד מרגישים

הורים חסרי אונים. 

האישה הזאת התעוררה לבוקר מושלם ללא דאגות, היא אהבה כל כך את הבית החדש שבחרה לה. 
הלילה, שלא כמו כל לילה רגיל הילד שלה לא התעורר, הוא ישן שינה ארבה וחזקה. 
היא הרימה אותו והניקה אותו, לאחר מכן היא ירדה איתו לטיול קטן למכולת, שם היא קנתה מצרכים לימים הקרובים. 

ככה עברו להם 3 שנים!!! 
במשך השנים האלו, גידלה קארין את הילד שלה. 
הוא הלך לגן כמו כול ילד רגיל, הוא קרא לה אמא, 
הוא לא שאל פעמים רבות על אביו. 
היא הייתה יוצאת איתו כול יום לשעה בגן שעשועים, קונה לו כול מה שרק רצה. 
היא מצאה עבודה, שהספיקה לה בשביל לפרנס אותם בכבוד. 
היא אהבה את העובדה שהוא לא מצא אותה, 
למרות שלפעמים היא הרגישה געגועים רבים כלפיו, 
אבל היא למדה להדחיק ממנה זאת. 
בעוד שחייה שלה רק השתפרו... 
חייו של האדם שאהב אותה היו די שונים. 
הרגש של הנקם נעלם, כול רצונו היה רק למצאו אותם, את אהוביו. 
הוא לא הפסיק לחפש אותם לרגע, הוא סחר אנשים כה רבים, 
חיפש במדינות שונות 
הוא כל כך התגעגע אליהם. 
הוא רצה אותם איתו. 
לא היה אכפת לו כמה עסקיו משגשגים ומכמויות הכסף הרבות שהצטברו מחודש לחודש. 

קארין-"האוכל מוכן.." 
הילד-"אני בא, רגע.." אמר, כשהוא רץ לשולחן. 
קארין-"לשטוף ידיים.." 
הוא נאנח קלות וגרר את עצמו לכיוון הכיור. 
לאחר מכן הוא התיישב והחל לאכול. 
הוא אהב את האוכל שאימו הייתה מכינה לו. 
קארין-"טוב..תלך לאמבטיה, אני מיד באה." 
בלי כול מילה מיותר הוא רץ לאמבטיה, הוריד את בגדיו, אימו נכנסה וקילחה אותו, לאחר מכן סיפרה לו סיפור, והוא הלך לישון. 
ככה עבר לו שבוע ואחריו עוד שבוע, השבועות הפכו לחודש והחודש הזה לחודשיים. 
הוא התעורר כמו בכול בוקר רגיל, הולך בעניים עצומות לאמבטיה, מבריש את שיניו הקטנות, חוזר לחדרו, ומתלבש לגן

בבגדים שהכינו הוא ואימו ערב לכן. 
אבל הבוקר הזה אמו הייתה בפתח הארון. 
מוציאה לו בגדים חגיגיים. 
היא עזרה לו להתלבש, וסירקה את שערו. 
קארין-"תראה טלוויזיה עד שאמא תהיה מוכנה.." אמרה לו, פונה לכיוון האמבטיה. 
הוא שמח, בדרך כלל אין לו זמן לצפות בטלוויזיה בבוקר, הוא ישר יוצא לגן. 
קארין, נכנסה לאמבטיה, מורידה ממנה את כול תחושת העיפות של הלילה עם זרם המים השוטף את גופה, מרגישה

רעננה לבוקר ויום חדש. 
היא יצאה ולבשה את הבגדים החגיגיים ביותר שהיו בארונה. 
התאפרה איפור טבעי וירדה לבנה הקטן שחייך לדמויות המשונות שדיברו מהטלוויזיה. 
היא הגישה לו קערה של קורנפלקס עם חלב. 
והוא אכל במהרה. 
הם יצאו מהבית, ונכנסו למונית שהתחילה לנסועה. 
הוא לא שם לב איך הזמן עובר לו, הוא הביט בספר שהביא עימו. 
אחרי הנסיעה, הם יצאו לפתח בית גדול שלא ראה מעולם. 
הוא היה כה נרגש, לא הבין מה הם עושים פה. 
הוא רצה לשאול את אמו, אבל שהביט בה ראה את פניה המודאגות והחליט לשתוק. 
הם פתחו את השער ונכנסו פנימה. 
הם לא דפקו בדלת, הם הלכו מסביב לבית, 
שם הייתה בריכה גדולה, 
ולידה היה שולחן שקוף בגודל בינוני. 
על השולחן היו פירות חתוכים... 
ליד השולחן היו ארבעה כיסאות. 
על כיסא אחד ישב איש צעיר, בשנות ה-20 לחייו, בחליפה אפורה. 
בלי לחשוב פעמיים התחיל הילד להתקרב אל הבריכה. 
אימו נשארה מאחור מתחבאת מאחורי הקיר, 
נותנת לילדה להתקרב עוד לכיוון אביו. 
האיש שישב בכיסא הביט לכיוון הילד הקטן שמטייל בגינתו. 
הוא היה המום ולא הבין דבר. 
לא היה לא כוח לקום או לצעוק על הילד שיצא, לשאול אותו איך הוא נכנס. 
הוא היה תשוש. 
ידע שקם לעוד בוקר שבו הוא יחפש את אהוביו, 
הוא ידע שהסיכויים למצוא אותם קטנים, והוא היה עייף, עייף מהשנים של החיפושים. 
הוא הביט בילד, רואה איך הוא מתפעל מגודלה של הברכה, איך הוא מכניס בזהירות את ידיו הקטנות פנימה וצוחק. 
הוא חייך לילד חיוך קטן וקם מהכיסא. 
הוא כל כך רצה להרים אותו ולהחזיק אותו, 
להרגיש איך זה שיש ילד קטן, למרות שידע שזה אינו הבן שלו. 
הוא רצה להחזיר את הילד להורים שלו, כדי שהם לא ידאגו כמו שהוא דואג לבנו שלו. 
הוא התקרב אליו והרים אותו. 
הילד הביט בו מופתע בהתחלה ואז חייך, הוא החזיר לו חיוך. 
לפתע הילד הסיט את מבטו לכיוון השער, על פניו התפשט פרצוף מאושר וחיוך רחב מאוזן לאוזן, 
ערן גם הוא הביט לכיוון שהסתכל הילד. 
הוא ראה דמות של אישה בשמלת צמר אפורה וקצרצרה, ששיערה החלק עף ברוח הנעימה מתקרבת אליו. 
ככול שהיא התקרבה והשמש הוסרה מגופה ופניה, 
הוא זיהה אותה. 
הוא החיוור נורא למראה הדמות, מתחיל אט אט להבין הכול. 
האישה פתחה את פייה, ואמרה בחיוך אוהב. 

"קוראים לו אדיר" 

=הסוף!!!= 

אני מקווה שאהבתם את הפפרק (:

אל תשחכו להגייב...

אני רוצה להמליץ על בלווג סיפורים

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=761445\

זה באמת בלווג סיפורים מדהיים היא כותבת ממש יפה (:

אני עדיין לא יודעת אם אני יכתוב עוד סיפוור לבנתיים אינלי רעיוון או משהו ,

אז אני ישמח לרעיונות (:

אווהבת המוווווווווווון

מאיייי <3