מחחר בצפר :(

אני ימשייך לעדכן כל יום (:

תהנו מהפרק ואל תשחכו להגייב (:

אווהבת מאי 3>

ערן הביט בי, המבט הזה הפחיד אותי כל כך.. 
משכתי את ידי חזק יותר, והשתחררתי מאחיזתו, הלכתי כמה צעדים אחורה כשפניי עדין כלפיו, אבל אז סובבתי את גבי ורצתי ללירן, בלי להביט אחורה.. 
לירן ישב שם עיניו אדומות מבכי, פרצופו רטוב מדמעות, ראשו מורכן, והוא, הוא בוכה מכאב. 
ניגבתי את הדמעות, וחיבקתי אותו בעצב. 
אני-"לירן..אין לך מה לדאוג יותר, עכשיו, עכשיו אני פה..ואני אגן עליך, אני לא אעזוב אותך יותר!! כי אני אוהבת אותך!! אני באמת אוהבת אותך!!" 
לירן הביט בי מופתע. 
"אני מבטיחה לך לירן!! מבטיחה!" 
לירן החזיר לי בחיבוק, ושנינו מאמצים זה גופו של זה, לא רוצים שזה יגמר, מגינים אחד על השני מהלא מודע ובמקרה שלנו דווקא כן מודע!
פתאום הרגשתי יד נוגעת בי, לפני שהספקתי להסתובב היא משכה, או יותר נכון העייפה אותי בעוצמה, אחורנית, לקיר. 
"קארין..היום את תלמדי, ואת תביני מה את צריכה לעשות, את תביני שלא היית צריכה לחשוב לכיוון של להתאהב בו!! את תביני שהיחיד שאת אמורה, וחייבת לאהוב ולכבד, זה אותי!!" 
הבטתי אליו, אל העיניים מלאות השנאה והכעס, העניים שיש להן מבט רצחני.. 
אני-"ערן..זה נגמר! נמאס לי כבר, אני לא בובה על חוט! אני לא ילדה קטנה בת 14 שיכולת לשחק בה, להשתעשע, להכות. גדלתי! עברו להן כבר שנתיים ועשרה חודשים!!" אמרתי בכעס ותוקפנות. 
ערן התקרב אלי, הוא עמד מאוד קרוב אלי, הביט בי ואמר. 
"את חושבת שאת גדולה?! את חושבת שזה גיל שבו את כבר גדולה?! ילדונת, את קטנה!! את מאוד קטנה!!" 
הבטתי בו, הדמעות כבר יבשות, מסרבות לרדת, לא רוצות לגרום לי להיראות חלשה, למרות שהוא, לדעתו כל כך בטוח שהוא מכיר, שהוא מכיר כל חולשה, כל פגם בי, כל נקודה קטנה בי, פיזית ונפשית. 
"ביי ערן!!" אמרתי וחזרתי ללירן. 
"מה אמרת?! בואי לכאן!!" הרים קצת את קולו. 
לא הקשבתי לו והתקדמתי עוד ללירן.. 
" קארין..אמרתי משהו, בואי לפה!!" התחיל לצעוק, ואני מתעלמת. "קארין!!מיד!!!" צעק. 
אני, כבר הגעתי ללירן. הוא חיבק אותי ואמר. 
"אני כאן קארין, אני אוהב אותך..ואני כאן.." לחש לאוזני. 
"לירן.." 
ואז זה קרה. 
הרגשתי את שערותיי נמשכות בחוזקה אחורה, הרגשתי שכול הראש שלי יוצא מהמקום!! 
"אאיהההההה!!" 
"זה נגמר ילדונת, ריחמתי וריחמתי, ניסיתי להעלים עין, לסלוח. אבל את.." אמר ברוגע, בלי לעזוב את שערי. 
"ערן! מה אתה עושה מספיק זה כואב!!" יבבתי. 
"כל אחד והכאב שהוא צריך לקבל!" ערן אמר וזרק אותי לרצפה. 
הוא התחיל, מתקרב אלי. 
הוא התכופף אלי ואמר במבט מצמרר. 
"את ביקשת את זה!!" ערן אמר
ואז הוא החל להכות בי. 
הוא מרים את ידיו ומכה בי ללא רחמים, מכה אחר מכה, כאב אחר כאב, הוא חובת ובועט, מושך בשער, מרים ומפיל, כול הגוף כואב. 
הדמעות של הקשיחות, הדמעות של לא להראות חולשה, ממזמן כבר החלו לנזול.. 
"ערן, מספיק כבר.." התחננתי. 
אבל הוא לא מקשיב הוא מכה שוב ושוב. 
לפתע הוא עצר, אני פוקחת את העניים לשנייה, אני מביטה, ורואה את לירן מתחיל להכות את ערן. 
שכבתי על הרצפה, גופי חלש, אך בכל זאת הצלחתי להתיישב. 
אני רואה איך לירן שלי, כן מצליח להרביץ לערן, אני קצת שמחה, מציץ אותי אושר, שללא חלפה לו שנייה, הוא מתחלף בהלם. 
ערן העיף את לירן על הקיר, הוא העיף אותו כה חזק, שללירן יירד מלא דם מהראש. 
זחלתי אליו, כמה שיכולתי. 
בזמן שערן מביט בי מחייך בשטניות, מחייך בגאווה, בגאווה שלא צריך בה. 
"לירן, לירן אתה בסדר?" אמרתי לאחר כמה הפסקות, בגמגום, בין לבין לוקחת אוויר מנסה לנשום כמו שצריך, כדי להצליח לדבר. 
הוא לא ענה, עניו התגלגלו מספר שניות ואז הוא עצם אותם. 
"לירן..לירן.." ניערתי אותו קצת, בתקווה שהוא יתעורר. 
"לי..ר..ן..קום..ב..בבקשה..לירן.." אבל הוא, הוא לא קם, ולא זז פשוט לא מגיב. 
הדמעות ירדו כה מהר, בקושי שיכולתי לראות משהו, ממשיכה לצעוק, צועקת לאהובי שיקום, צועקת לאלוהים שיעזור.. 
"ערן, מה..מה עשית לו?! הוא לא מגיב לי.." אמרתי לו בבכי, מסובבת את פרצופי אליו לשנייה. 
ערן הביט בי, חייך, החולצה שלו היית מנוגבת בטיפות הדם הבודדות שירדו לו מהפה, כשלירן הכה אותו במפתיע. 
"ערן..אתה.. אתה הרגת לי אותו!!" צרחתי בבכי מר. 
ערן-"את בטוחה?!" התקרב אלי, מזייף פרצוף מלא דאגה. 
"אז למה הוא לא קם, תעשה משהו בבקשה.." התחננתי. 
הוא התקרב. 
"אני לא בטוח.." אמר בשקט. 
"אבל אם את כל כך בטוחה..אז אני אוודא שאת לא טועה!!" אמר ואז הוא פשוט דחף את ידו בעוצמה אל ביטנו של לירן.. 
זה קרה כל כך מהר לא הבנתי את המפשט, את מעשיו. 
עד..עד שראיתי את זה, כל הבטן של לירן והיד של ערן היו מלאים בדם, לירן פתח לפתע את עיניו בבהלה, במבט של כאב וסבל, נאנח לרגע מכאב, ואז..הוא עוצם אותן שוב..את שתי עיניו, ולא פותח אותן יותר. 
"לירן..לירני שלי?! אתה..מה..לירן..?" אמרתי ללא הבנה! 
ואז הבנתי הכול, ערן הוציא את ידו מהבטן של לירן, וראיתי אותה, את הסכין הכסופה, היא היית מלא בדם, וכתמים של צבע כסוף בוהק מידי פעם [אתן בטח חושבות שצריך לכתוב את זה ההפך אבל זאת המשמעות בעניי- בעני בעצם הדם הוא העיקר והסכין היית שם סתם נלוות..] 
"ערן..אתה..אתה.." אמרתי כולי רועדת לא מסוגלת להמשיך את דברי, כה מפחדת!! 
"רק רציתי להיות בטוח שלא טעית..ואת לא!! הוא באמת מת..באמת הרגתי אותו!!" אמר בחיוך. 
רעדתי עוד יותר, הדמעות זלגו עוד יותר, הרגשתי איך כול גופי הולך ונחלש בכל נשימה. 
נשכבתי חצי על לירן וחצי על הרצפה, מייבבת ובוכה, לא מפסיקה לצרוח את שמו, רוצה שהוא יתעורר, יפתח את עניו, יחייך רק לרגע. 
כי..הבן אדם הזה, האהבה הראשונה שלי, זה שהיה איתי כה חם ואוהב, זה שסמך עלי, שלא עזב, שניסה ככול יכולתו להגן עלי, זה שבעצם שמר ואהב אותי יותר מאת חייו.. 
הבן אדם הזה מת!! 
"לירן..לא לירן..אל תלך..אל תלך לי..בבקשה..לירן.." המשכתי לצעוק, להתחנן, לבכות... 
"דיי, די יפה שלי זה נגמר..בואי נלך מפה.." אמר ברוגע וחום, מביט בי ברחמים, מרים אותי בעדינות מלירן, ומחבק באהבה. 
אני-"לא..עזוב אותי..די כבר..לירן..לירני שלי.." המשכתי לבכות. 
מנסה להזיז אותי ממני, לחזור ללירן. 
"די..לירן.." המשכתי לצעוק, בעטתי בו..בכיתי. 
"די קארין.." ליטף את שערי. "דיי..אין מה לעשות יותר הוא מת!" המשיך לדבר ברוגע. 
"כן הוא מת..הוא מת רק באשמתך!! תחזיר..תחזיר לי..אותו.." בכיתי עוד ועוד. 
והוא, הוא מחבק אותי, לא עוזב, לא נותן לי להזיז את ראשי לאחור ולהביט בו, באהבה שלי, מלא בדם שמתחתיו.. 
ואז ראיתי את הסכין, ראיתי אותה זרוקה לה, קצת אחרי גבו של ערן. 
רציתי כל כך לקחת אותה ולתקוע אותה עמוק עמוק בתוך הלב... 
בתוך הלב 
=שלי= 
רציתי להיות איתו שם, בעולם אחר, טוב יותר. 
"די..את צריכה לשמוח קצת!!" אמר ברוגע. 
הבטתי בו המומה מחוצפתו, איך אני יכולה לשמוח לעלות חיוך קטנטן שהוא מת, הבן אדם הזה, שחשוב לי כל כך מת... 
"עכשיו הוא נמצא עם המשפחה שלו..הוא גם ככה סבל כאן.." 
"נכון..הוא סבל כאן..רק בגללך." 
אמרתי לוקחת את הסכין ומרימה אותה. 
ערן קלט את זה מזווית העין ומיהר להגיב. 
הוא טפס את ידי ומשט ממנה את הסכין. 
"את ניסית..את ניסת להרוג אותי?!" שאל המום, בעוד שהמבט והפרצוף המרחם והרגוע הופכים לכועסים וקרים. 
"ל..לא..אני.." אמרתי בפחד. 
"קארין..נמאס לי כבר, נמאס לי לחזור על המשפטים האלו, נמאס לי להיות נחמד ומה שאני מקבל זה רק ייחס מגעיל ולא יפה ממך, חוסר הדדיות מוחלטת!!" התקרב אלי, זורק את הסכין הצידה לפינת החדר. 
"אב..אבל אני..בכלל.." ניסיתי להסביר לרגע. 
"זה נגמר קארין פשוט נגמר.." 
אמר מחל שוב להכות בי, המכות כואב כל כך, כה חזקות, הוא בועט חזק, לא מתחשב, מכה בכול הגוף בלי לפחד על הראש הפעם, בלי מחשבה רק מכה ומכה, חונק מידי פעם לשתי דקות, מפסיק וחוזר להכות, הדמעות לא פוסקות מלרדת, אבל הגוף כבר חלש. 
הגוף שלי כבר כמו בובה דוממת, אין ביכולתי להזיזו, אני מרגישה רק כאב וכאב. 
ולשניה אחת שאני חושבת שזה נגמר, שהוא מספיק, שנגמר לו הכוח, אני עוצמת את עניי, לרגע, נושמת, ואז מרגישה עוד כאב, חזק יותר. 
אני פותחת את עני ורואה שהוא עדין מרביץ, ומכה בועט, חונק, מושך בשער, מרים אותי כלפי מעלה וזורק בעוצמה. 
אחרי הרבה זמן, יום שלם בערך של סבל, שהתחיל בערב, הסתיים למחרת בצהריי היום.. 
הרגשתי חלשה כל כך. 
גופי היו מלא סימנים כחולים, סגולים, אדומים.. חבלות ומכות אולי אפילו כמה שברים. 
והלב שלי, הוא היה פצוע יותר מהכול. 
לקחו לי אותו, הוא לקח לי אותו, את הילד שגרם לי אושר, שהעלה לי חיוך קטן, במצבים קשים, את הילד שגרם לי להבין שלא הכול נורא, שהוא יהיה פה כאן בשבילי, הוא לקח לי אותו ברגע קטן אחד. וגרוע יותר מכול זה שהוא הכאיב לו כל כך, רצח את משפחתו מול העניים שלו, הכה אותו כל יום, הוא גרם לו להישבר כל כך.. 
ערן ישב על הספה הישנה ועישן, הוא הביט בי זרוקה על הרצפה, שכול בגדי קרועים. 
הביט, עישן ושתק.. 
הוא סיים את הסיגריה דרך עליה בקומו, והתחיל התקדם אלי. 
ניסיתי לזוז אחורה לברוח, מפחד ורועדת כולי מהמכות, אבל הכול כואב, הגוף שלי משותק, לא מקשיב למה שמוחי מצווה לו לעשות. 
 איני מצליחה לומר לו, איני מצליחה לומר 'די כבר', 'התרחק ממני', 'מספיק'... אבל לא יכולתי רק בכיתי יותר ורעדתי. 
הוא התכופף והרים אותי בזהירות. 
"בואי.." 
הוא לקח אותי לחדר האמבטיה, מילא מים חמים וקצף, הוריד ממני את בגדי, והכניס אותי. 
בשנייה הראשונה שנכנסתי שקעתי ישר מטה, אז הוא הרים אותי קצת, והחזיק אותי,כדי שלא 'אטבע', הוא קילח אותי. 
לאחר מכן, הוא הוציא אותי, לקח מגבת עטף אותי והושיב אותי עליו, מנגב את שערי ומסרק אותו. 
אני-"ערן..ד.." אמרתי ללא היכולת להמשיך, עניי מאימות להיעצם כל רגע, אבל לא מסוגלות.. 
ערן-"שש..דיי מלאך, את עייפה? בואי נלבש פיג'מה ותלכי לישון." אמר ברוגע, היה אפשר לראות בעניו איך הוא מביט בי ברחמים.. 
לא עניתי נשענתי עליו והוא ניגב, והלביש אותי, השכיב אותי במיטה, כיסה ונישק נשיקה עדינה בשפתיים, נשיקה שגרמה לי צמרמורת, וחוסר יידע אם רציתי או לא רציתי בה.. 
עניי נעצמו..