איך שהגענו לכאן התפעלתי מהכול.. 
איך הוא אמר שאני יכולה לישון לבדי בחדר משלי, 
איך הוא כבר לא נוגע בי... 
איך לאט לאט, התחיל לו החיוך להשתלט על פני, 
איך ערן חיבק אותי חזק ובאהבה, כשראה את החיוך הראשון שחייכתי אליו... 
איך אני כמעט ולא פוחדת ממנו, 
יצאתי מהאמבטיה, אחרי כול המחשבות. 
יצאתי ממנה לחדרי, ואז, פשוט ככה עם החלוק, קפצתי על המיטה, ונרדמתי במהירות... 

התעוררתי לבוקר חדש... 
ראיתי שאני מכוסה, כנראה ערן שוב נכנס לחדר... 
לפתע בלי כול התרעה מוקדמת, 
התחלתי להשתעל, 
לאחר מכן התעטשתי, שוב ושוב ושוב.. 
ללא הפסקה.. 
כנראה שערן צדק, אני לא יכולה כול יום להיות בחוץ בגשם, ברוח, להתרטב, ולצפות שלא להצטנן.. 
אני-"ע..." ניסיתי לדבר. 
אבל במקום קול רגיל והקריאה לערן, 
יצא לי קול של 'ארנבת' מצוננת שדרסה אותה משאית זבל. 
השתעלתי שוב, מנסה לסדר קצת את קולי. 
אני-"ערן.." ניסיתי שוב בהצלחה. 
אחרי שלוש דקות הוא פתח את הדלת. 
הוא היה כולו ישנוני, שערו מבלגאן, חלקו העליון ערום, והוא עם ג'ינס.. 
ערן-"מה קרה?" שאל באדישות. 
אני-"א..אני.." אמרתי בין שיעול לשיעול, התעטשות ואפצ'י.. 
ערן-"חח...אמרתי לך שאת תהיי חולה!" אמר בעוקצניות כילד קטן, שגאה בצדיקתו. 
אני-"ערן..אני הולכת למות.." אמרתי בבכי.. 
אני כל כך שונאת להיות חולה, זה גורם לכול הגוף שלי לכאוב, 
אני מרגישה גוססת גם מצינון קטן.. 
ערן-"תפסיקי להיות דרמתית כל כך.. 
זה רק צינון וקצת חום." אמר מתקרב אלי. 
שהוא היה מספיק קרוב אלי, הוא נבהל. 
ערן-"קארין..צריך ללכת לרופא עכשיו!!" אמר לפתע. 
אני-"לפני רגע אמרת שאני דרמתית לא?!" שאלתי בעצב. 
ערן-"קארין, זה לא זמן לבדיחות, אני לא ראיתי כמה את אדומה.." אמר מפסיק לרגע את דבריו ונוגע קלות במצחי. 
ערן-"את גם חמה..יש לך חום גבוה.. 
בואי הולכים לרופא!!" אמר מרים אותי. 
רק שהוא הרים אותי ראיתי שאני בכלל לבושה בפיג'מה.. 
זה היה ממש מביך, כי זה אומר שהוא לא רק נכנס כדי לכסות אותי, הוא גם הוציא לי את החלוק והלביש אותי. 
באותו רגע נהייתי עוד יותר אדומה. 

חזרנו מהרופא, הוא אמר שיש לי שפעת ואני צריכה לנוח ולקחת את הכדורים.. 
הוא היה לגמרי כמו קיר, ושלא נדבר על זה שלא הבנתי את דבריו, 
כי הוא דיבר באנגלית גבוה, 
הוא גם התעלם ממני ודיבר רק עם ערן. 
ערן-"טוב..מה את רוצה לעשות עכשיו?!" 
אני-"בוא נצא החוצה..נהיה קצת בשמש.." אמרתי, בציפייה שיסכים 
ערן-"טוב..אבל לא הרבה זמן." אמר, 
מרים אותי, ומוביל לכיוון כיסאות הישיבה מהעץ שבחוץ. 
אני-"ערן..אפשר לשאול אותך משהו?" אמרתי, 
לאחר זמן ארוך של שתיקה. 
ערן-"תלוי.." 
אני-"למה אתה מתייחס אלי ככה יפה?! למה פתאום החלטת שאתה רוצה שזה יבוא ממני האהבה אליך ושזה לא יהיה בכוח.." שאלתי, 
למרות שהיה לי כיף, ולא התנגדתי לשינוי שחל בהתנהגותו, 
עניין אותי לדעת למה. 
ערן-"זה בגלל אבא שלי.." אמר לפתע מביט לשמים הכחולים. 
אני-"מה זאת אומרת?" שאלתי לא מבינה. 
ערן-"מי שאני קטן.." אמר לרגע מפסיק את דבריו ונושם נשימה עמוקה. 
ערן-"הוא לא הפסיק לספר לי על אמא שלי ז"ל.. 
הוא תמיד סיפר איך הוא אהב אותה, ועדין אוהב.. 
כמה היא חסרה לו, 
הוא סיפר לי איך הם הכירו, כששידכו בניהם, 
איך הוא אתאהב בה ממבט ראשון, 
איך היא התייחסה אליו בקרירות, 
שהוא שאל מדוע, 
היא אמרה לו, והטיחה בו-שרק בגללו היא נפרדה מאהבה הגדולה ביותר שהיית לה.. שרק בגללו החיים שלה נהרסו! 
הוא נפגע מאוד, האיש הזקן שלי.. 
הוא היה בטוח שדבריה נכונים, ויש אנשים שאם ישאלו אותם לדעתם, יאמרו שהיא צדקה, 
אבל הוא אהב אותה יותר מחייו שלו, הוא ניסה לפצות אותה, במתנות, בגדים, הוא הקים את המאפה הזאת, את כול הארגון שלנו ב**** רק בשבילה, שהיא תהיה מאושרת. 
אבל היא לא רצתה בזה, ועדין סירבה מלאהוב אותו. 
הוא כעס מאוד, פניו השתנו, הוא היה גורם לה לעשות כרצונו, אבל בכוח!! 
אחרי הרבה שנים, שהייתי כבר בן 12 ככה.. 
היא חלתה.. 
זה היה סרטן.. 
ולפני שהיא מתה היא כתבה לו- 
"כול מה שרציתי היה רק אהבה, 
שלא תכפה עלי את עצמך, 
לא כסף ומתנות.. 
רק אהבה, 
שתראה לי שאתה אוהב במילים ומעשים, לא בכסף... 
ובטח לא בכוח!!" 
תמיד זכרתי את זה, איך הייתי שומעה את אמא שלי צועקת שיעזרו לה... 
איך תמיד היא נראתה מפוחדת שהיה נמצא בסביבתה.. 
איך תמיד היו צרחות ליד הדלת של ההורים שלי, הצרחות של אמא שלי, שמתחננת שיפסיק, מבקשת את סליחתו, שימחל לה... 
אבל הוא השתנה, הוא לא היה מקשיב לה. 
כול פעם שהיא עשתה משהו שהוא לא היה חפץ בו, 
כל פעם שגבר שהיה מביט בה והיא החזירה לו מבטים, 
הוא היה לוחש לה משהו באוזן, 
באותו רגע, תמיד היו מחווירות פניה, היא נראתה לבנה יותר מתמיד.. 
היא היית הולכת אחריו בשקט, 
ואחרי כמה שעות הם היו חוזרים, 
היא היית ניראת כואבת, מותשת, וענייה היו נראות כה עצובת. 
היא נראתה חסרת אונים..חסרת ישע... 
אבל למרות כל זאת, הייתה לו שליטה מלאה בה.. 
אחרי שהיא מתה הוא התחיל להיות איש מאמין, הוא היה בטוח שזה באשמתו, הוא 'יצא' לחופשה, ויקטור היה דואג לי.. 
לפני שהוא נפטר הוא אמר לי שאסור לי לעשות את הטעויות שלו, שאני צריך לתת אהבה, ולחכות, לחכות לצד השני, שהוא יבין לבד.. 
לא לעשות שום דבר בכוח.." אמר מסיים את דבריו. 
עניו היו קצת אדומות. 
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ערן, 
ערן שתמיד היה נראה קשוח, 
שמבטו ופניו היו כועסים ועצבניים, 
הפנים שרק לאחרונה זכיתי לראות שמחים ואוהבים, 
הפנים שלו היו עצובות, ראו עליו שקשה לו וכואב לו.. 
הוא היה נראה כמו ילד קטן ומסכן... 
אני-" אני מבינה.." אמרתי בצער. 
ערן-"אל תדברי סתם..קארין, את לא מבינה! אפילו לא קצת.." אמר, מביט בי לפתע בזלזול. 
אני-"למה אתה חושב שאתה יכול לומר לי שאני לא מבינה?!" אמרתי מרימה את קולי, מנסה לנשם מהאף הסתום.. 
המילים שלו כל כך כאבו לאוזני. 
ערן-"כי את לא!!" קבע, מרים את קולו גם הוא בכעס. 
אני-"ערן?! 
מה אתה חושב שחוויתי עד עכשיו?! 
מה אתה חושב שאתה עשית לי?! 
אתה לא כל כך שונה מאבא שלך!! 
גם אתה כמוהו כפית את עצמך עלי! 
גם אתה כועס הרבה ושמשהו לא נראה לך בסדר אתה- 
'מתעלל בי' " 
אמרתי מאמצת לומר את שתי המילים האחרונות 
אני-"ואולי אתה גרוע יותר.." אמרתי שדמעות של כאב יוצאות מעניי, מחזירות לי את הימים ההם, הימים הקשים ההם, הימים שכל כך התאמצתי לשכוח! 
אני-"אתה רצחת לי את כול אהובי, את כול יקירי.. 
ולא רק זה – אתה עשית את זה מול העניים שלי!!" צרחתי עליו. 
מוציא סוף סוף את הכאב שחסמתי מלצאת. 
ערן-"אני יודע..בגלל זה אני מנסה להשתנות.." אמר מתקרב אלי, מנסה לנגב את דמעותיי.. 
הדפתי אותו ממני, לא רציתי במגע שלו עכשיו. 
ערן-"מה יש לך?!" שאל בכעס, לא מבין את תגובתי. 
אני-"אני לא רוצה שתיגע בי!!" צעקתי בכעס. 
ערן-"קארין..אל תעשי את זה.." 
אני-"פשוט תעזוב אותי..אני רוצה להיות לבד.." אמרתי מורידה את ראשי מטה. 
ערן-"למה את חושבת את עצמך?! 
חודש, חודש שלם שאני מתייחס אליך באהבה, 
נותן לך חופש.. 
חופש מזדיין שאני דואג לך.. 
אני מספר לך כאן על משהו שלא סיפרתי לאף אחד!! 
וככה את מחזירה לי?! 
קארין..היחס הזה הולך להסתיים!!" צעק בכעס. 
ערן-"יכול להיות שאבא שלי טעה!! אולי הוא עשה נכון כל השנים האלו, ביחס שלו לאמא שלי, 
כי בסופו של דבר היא הבינה שהיא שייכת לו! 
היא עשתה כל מה שרצה, 
היא כבדה אותו.. 
ובסופו של המכתב היא כתבה לו שהיא גם- 
'אהבה אותו!!' 
אז יכול להיות שהדרך שלו נכונה!! 
ואני לא מתנגד מלנסות אותה שוב...." 
הוא תפס את המרפק שלי, 
האחיזה שלו הייתה כל כך חזקה, הרגשתי שהיד שלי עומדת להישבר לשניים עוד שנייה.. 
אני-"ע..ערן זה כואב.." יבבתי מכאב. 
רואה איך אט אט, האזור שבו הוא אוחז מאדים, איך ידי נחלשת, ואיך מבטו נעשה לאלים יותר. 
אני-"ער..ן.." קראתי שוב בשמו, 
בתקווה שהפעם לא יתעלם ויקשיב לגחמותיי. 
אבל הוא, כהרגלו, מקשיב רק למוחו, לא מתעניין ברגשותיהם של אחרים. 
הוא העיף אותי מהכיסא, מושך אותי לתוך הבית. 
לא נותן למוחי לעלות מחשבות, 
גורם לכולי להיות ממוקדת בנעשה סביבי, 
גורם לעניי להביט, 
להביט איך אני נגררת אחריו, 
איך אני מנסה להיעזר בחפצים קטנים, 
ואיך שברגע שאני מנסה לתפוס אותם הם נופלים, 
נופלים מכוח המשיכה שלו, 
כוח שמעפיל על כוחי, 
נותן לי להביט מאחור בכול הבלגאן שאני משאירה, 
נותן לדמעות להמשיך לרדת..לרדת מסיבות כה רבות.. 
הוא פתח את דלת חדר השינה שלי, מתקדם עוד טיפה, 
ואז בעוצמה רבה, הוא זורק אותי על המיטה. 
ערן-"את תלמדי קארין..תלמדי מה שאמא שלי למדה.." אמר בקול מרעיד. 
אני-"ע..ר..ן.." אמרתי בפחד. 
במשך כל השנים האלו, במשך הזמן הזה, זמן יחסית קצר, 
חשבתי שכבר ראיתי הכול, 
את כל החלקים שבו, 
את החלק השמח והאוהב, 
את החלק העצוב והכואב, 
את החלק הכועס, השטני, מפחיד ואכזרי... 
אבל כנראה שמחשבותיי היו שגאויות... 
המבט שהיה בעיניו, המבט הזה היה מפחיד יותר מכול המבטים שאי פעם העביר בי, 
פרצופו היה נראה קר בצורה מחרידה, 
קולו היה מצמרר עד בכי, 
הרגשתי מפוחדת יותר משיש לתאר במילים... 
יותר מכול הפעמים בהם הכה, 'נגע', איים, רצח.. 

הוא הוריד את הז'קט היוקרתי של חליפתו השחורה, 
משחרר מעט את עניבתו האפורה, 
פותח כמה מכפתורי חולצתו הלבנה. 
אני-"ע..ערן..די.." אמרתי, 
מנסה לעצור אותו עכשיו, לפני שהכול יתחיל לקרות. 
אבל הוא לא ענה לי, רק מביט בי באותו מבט קר ומקפיא. 
אני-"בבקשההה.." התחננתי שוב. 
הוא לא ענה, 
משחרר את החגורה של מכנסיו השחורים, 
משליח אותה לפינה ברצפה. 
מתחיל לצעוד למיטה, מתקרב אלי יותר ויותר בכול צעד, 
גורם לגופי החלש לרעוד עוד יותר, לעניי להיראות חסרות ישועה... 
הרגשתי איך בגוף שלי, החום עולה יותר משהיה, 
איך אני מרגישה שוב בסחרחורת, 
ואיך אני מפחדת. 
התרחקתי עד לקצה המיטה, נשענת על החלק שמפריד ביני לבין הקיר, מתפללת שיבלע אותי אליו. 
ערן התקרב אלי, הוא הרים את ידו לקראתי ותפס את החולצה. 
לא מפריע לו שאני בוכה, שאני לא מרגישה טוב, 
שאני מתנגדת לו, 
הוא פשוט קרע את החולצה מגופי. 
אני-"לאאאאא" צרחתי בבהלה. 
התחלתי, מנסה לזחול לצידה השני של המיטה, מנסה לברוח ממנו. 
אך סנטימטר לפני שהצלחתי לחמוק, הוא תפס ברגלי. 
הוא משך אותי אליו, מוריד בדרך את המכנס הקצרצר של הפיג'מה שלבשתי. 
אני-"ער..ן..די.." גמגמתי בבכי. 
הוא סובב אותי שגבי מופנה לו. 
הוא התחיל לנגוע וללטף את עופרי, 
מנשק שם נשיקות קטנות. 
ערן-"למה את רועדת?!" שאל בכעס, לאחר מספר נשיקות. 
שלא עניתי לו, הוא המשיך לנשק את עורפי, נשיקות קטנות כמקודם. 
ערן-"קארין תפסיקי לרעוד!!" ציווה בכעס, לאחר שתי דקות בודדות. 
לא מבין שאין לי שליטה בגופי כמעט, שהרעד הזה בא מפחד משולב בצמרמורת ממעשיו. 
הוא המשיך לרגע, אבל שראה שאיני 'מקשיבה' לדבריו, 
ערן-"למה את לא מקשיבה לי?!" צעק בכעס, מפסיק את מעשיו. 
אני-"כ..כי..א.." ניסיתי להמשיך, 
אבל הוא קטע אותי בכך 
שהוא קיפל את אגרופו, והכה אותי בחוזקה בבטן. 
ערן-"את לא תעני לי!! את לא תדברי שאני מדבר!! ואת תקשיבי לי!!" אמר בכעס, 
בעוד שאני מתקפלת כעובר, מכאב שזעזע אותי. 
הוא הביט בי, ולאחר שניות בודדות, הוא החל לשוב וללטף אותי, 
בתחילה את גבי, מעלה ומוריד את ידו, 
לאחר מכן הוא שחרר את החזיה שלי מוריד אותה ממני, 
מוריד ללא שום התנגדות מצדי. 
הוא החל מלטף, נוגע ומנשק.. 
ערן-"התגעגעתי לזה.." אמר בלחש. 
אני-"ל..לאאא!!" צרחתי, 
מכה את גבו של ערן בכול כוחי, מנסה להפסיק את זה. 
הוא כעס נורא. 
ערן-"קארין, תפסיקי!" ציווה., 
כמורה לילד קטן להפסיק לכתר על כך שלא קיבל את שברצונו. 
אני-"דדייייי.." המשכתי לצרוח, בעודי לא פוסקת מלהכות את גבו. 
מכה אחר מכה, מכות שבשבילי היו חזקות, מכות בהם נתתי את כול כוחי, 
אך לו, הן היו כמו מכות של ילד קטן המנסה לריב איתו, מכות שלא הזיזו לו כלל... 
הוא תפס את שתי ידיי בידו האחת, בעוד שידו השנייה תופסת חתיכה מחולצתי הקרועה. 
הוא קשר את שתי ידי לאפריון [-מי שלא יודע זה המוטות האלו שיש בתחילת המיטה, איפה שהסוף של הכריות] , 
בעזרת הקרע שתפס. 
הבטתי מעל ראשי, מביטה בידי הקשורות, מביטה בדמעות... 
שנאתי יותר מכול את ההרגשה הזאת, תחושה שאין את יכולה לעשות כלום, ההרגשה הגרועה ביותר של חוסר אונים.. 
[אחרי הכול בלי הידיים כמעט ואי אפשר לעשות דבר..] 
אני-"ת..תשחרר אותי.." צעקתי. 
הוא סטר לי בלחי. 
ערן-"תשתקי כבר!! תפסיקי לצעוק!!" ציווה. 
הוא המשיך בשלו, ממשיך במעשיו.. 
לא יכולתי..כמה שרציתי לצעוק, לצרוח, להכות אותו, לעשות משהו.. 
לא היה כוח ביכולתי. 
כה פחדתי שהוא יכה אותי שוב, הוא, ידיו, וכול כולו, 
הוא היה חזק כל כך. 
הגוף שלי היה חלש ממגעו, מליטופיו. 
הקול שלי לא יצא מרוב הבכי הגובר, 
וגוש הרוק הענקי שסירב לרדת ולהיבלע בגרוני, גרם לכך שלא אצליח בכלל לדבר. 
השפעת רק הקשתה יותר על כל זאת. 
והוא, 
הוא ממשיך, שוב חוזר ומכיר את כול הנקודות שגופי. 
לא משנה כמה בכיתי, 
כמה ניסיתי לזוז ממגע למגע, 
כול זה לא שינה לו דבר. 
הוא נהנה מכול שנייה שעברה, 
רוצה רק עוד ועוד, 
לא מנסה להפסיק את תאוותו שלא יודעת שובע... 
אחרי שעה וחצי, 
זמן שאולי בעינכם נראה כה קצר, 
אבל באותו זמן היה נדמה לי שנמשך כנצח, 
לא יכולתי יותר, 
הרגשתי איך הכול נהיה שחור, 
איך מגע גופו המענג שבאותו מידה צרב לגופי, 
נעלם פתאום. 
איך הוא צועק בשמי, מנסה להעיר אותי. 
איך הוא קם ממני, יוצא מתוכי. 
איך הוא רץ מהמיטה לכיוון הטלפון... 

אחרי זמן שאין ביכולתי לספר לכן, התעוררתי. 
פותחת את עניי לאט, 
מריחה את הריח הטוב הנמצא באוויר. 
הבטתי סביבי וראיתי שאני נמצאת בתוך חדר שעוד לא ראיתי. 
הוא לא היה לבן לגמרי, 
ולא הייתי מחוברת לאינפוזיה, או מכשירים אחרים, 
לכן הנחתי שאיני נמצאת בבית חולים... 
לפתע נפתחה הדלת ובראשה ניצב לו ויקטור. 
ויקטור-"התעוררת..תודה לאל.." אמר נאנח ברוגע. 
אני-"איפה אני.." שאלתי בשקט, כמעט בלחישה. 
ויקטור-"אחרי מה שקרה שם..ערן החליט להחזיר אותך לכאן. 
הוא חשב שזה לא היה טוב לך להיות בחוץ עד מאוחר, שכבר קר, להתרטב בגשם.. את כבר שבעה עשר יום ככה ישנה, עד אתמול בצהרים עוד היה לך חום והיית חולה.." 
אני-"אבל אני לא מ.." ניסיתי להמשיך את דברי, 
אבל הרגשתי בחילה נוראית. 
ויקטור-"קארין..הכול בסדר?" שאל מתקרב. 
אני-"יש..יש..ל.."ניסיתי לדבר, אבל במקום זאת קמתי במהירות לשירותים, והתחלתי להקיא. 
אחרי ארבע דקות בערך, הקיא הפסיק לצאת. 
ויקטור, שעמד עד אז בפתח דלת השירותים, ניגש אלי, ליטף את גבי. 
ויקטור-"את רוצה משהו?!" שאלת בדאגה. 
אני-"לא תודה.." 
ויקטור-"את בטוחה?! אולי מים.." 
אני-"לא..זה ב.." ובלי לסיים את המשפט, מצאתי עצמי שוב רוכנת מעל האסלה, מוציאה את כל הנוזלים והמיצים שבי, לאחר שלא נשאר עוד אוכל להקיא.. 
ויקטור יצא. 
ולאחר מספר דקות נכנס ערן בבהלה. 
ערן-"מה קרה לך?!" שאל בדאגה, 
מביט בי מוטלת על הרצפה, נשענת על האסלה הלבנה. 
הסתכלתי עליו, דמעות מציפות את עניי, הופכות אותן שוב לאדומות. 
ערן התכופף אל הרצפה, מחבק אותי. 
ערן-"אל תדאגי.. הכול יהיה בסדר.." אמר ברוגע. 
לא עניתי לו, רק נותנת לגופי לשקוע בגופו החם. 
כבר אין לי כוח להגיב או להרחיק אותו ממני... 

ערן התייחס אלי יפה בהמשך היום, שמר ועזר, 
תפס אותי שסחרחורת קלה עברה בראשי... 
ראו את מבטו המרחם, 
ראו כמה הוא מצטער שחזר לדרך שבה נהג בי באותו יום.. 
ואני, כמי שאין לה דרך אחרת, דרך נוספת.. 
בנוסף ויקטור גם סיפר לי... 
הוא סיפר לי איך ערן היה יושב על יד המיטה שהייתי בה, איך הוא לא הפסיק לרגע לשמור עלי, איך בלילה הוא היה ישן לידי, שאם במכרה אני התעורר הוא יהיה לידי ויסביר לי. 
הוא גם סיפר איך הוא היה מתפלל שהתעורר, שאקום מהשינה של.. 
והכי חושב, 
הוא סיפר לי איך הוא היה כול בוקר וכול לילה מבקש את סליחתי, פשוט יושב לידי מדבר ומדבר, מתפלל שהתעורר, מבטיח שכאשר אני אתעורר ואבריא הוא לא יעשה לי רע, להפך הוא ישמור ויגן עלי... 
החלטתי לנסות לסלוח לו... 
מקווה שזאת הפעם האחרונה, 
שהוא הבין סוף סוף את חומרת מעשיו... 
-באותו יום לא הקאתי שוב. 
אבל במשך השבוע, אחרי היום הזה, 
במשך כול בוקר, הייתי קמה מוקדם מהרגיל, רצה לשירותים, ומקיא את נשמתי.. 
פעמים ספורות בימים האלו, הרגשתי סחרחורות קלות. 
ערן, ויקטור, וכול שאר העובדים שבבית, הרגישו בשיניו, 
ניסו שלא להשאיר אותי לבדי לרגע. 

היום שוב קמתי מוקדם מהרגיל, רצה לשירותים, שוב מקיאה, שוב בוכה מכאב בטן קטן. 
ערן-"קארין..את שוב הקאת?!" שאל, 
נכנס ישנוני לתוך חדר האמבטיה. 
אני-"כן.." אמרתי בבכי. 
ערן ניגש אלי, מחבק אותי, מלטף את ראשי, ואומר את המשפט שהתרגלתי כבר לשמוע מידי בוקר- ' הכול יהיה בסדר..' . 
אני-"אבל.." אמרתי מפסיקה את עצמי. 
למרות שידעתי כמה המשפט הזה אלול ואולי יהיה נכון, כי זה באמת יכול להיות שאני... 
ערן-"טוב..די תירגעי..תכנסי להתקלח תתלבשי ותרדי לאכול.." 
עשיתי כדבריו, בלי לשאול שאלות, לענות או דבר אחר, נכנסתי להתקלח, לאחר מכן צחצחתי את שיניי, סרקתי את שערי, 
לבשתי בגדים נקיים. 
סלינה-"קארין..אדון ערן קורא לך להצטרף אליו לארוחה.." 
אני-"אני באה.." אמרתי לה, בדיוק מסיימת לאסוף את שערי. 
ירדתי למטה, שם חיכתה לי ארוחת הבוקר הרגילה בשולחן ארוך וגדול, 
שבראשו יושב לו ערן, קורא מהעיתון, לוגם מכוס הקפה. 
ישבתי לצידו,מתחילה לאכול מכול האוכל שניצב בשולחן. 
ערן-"קארין..אני חושב שיש סיכוי שאת בהריון.." אמר מביט בי במבט רציני, סוגר את העיתון. 
אני-"אבל..אתה.." אמרתי מבולבלת. 
ערן-"באותו יום 'בבית קיץ', באותו יום שקרה מה שקרה, אז את איבדת את ההכרה.. 
קארין, את לא לקחת גלולה למניעת הריון.." אמר לבסוף. 
אני-"אני..אני בהריון.." אמרתי בלחש. 
ערן-"בואי.." אמר קם מהכיסא. 
בלי מילים, קמתי מהכיסא, הולכת אחריו, הולכת לכיוון השירותים הסמוכים. 
ערן הושיט לי את הקופסא, 
נכנסתי, 
וכן לקח לי זמן, 
הפיפי לא יוצא מתי שרוצים..
אני-"ערן..אני.. בהריון.." אמרתי, בעודי יוצאת אליו. 
לא יודעת אם שמחה ומאושרת מזה שאני אמא, דבר שכול אישה חולמת. 
או עצובה שזה נעשה בכוח, שאהבה לא הייתה שותפה למאורע שקדם זאת. 
או אולי מפחדת, מפחדת שהתינוק שלי לא יחיה כמו כול ילד רגיל, 
שאולי, גם הוא כמו ערן, יצטרך לשמוע את קולה של אמו, זועקת ומתחננת לעזרה...