מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

השנה היה יום שואה לא רגיל. לפני הכל, כנראה בגלל ההתעסקות הכמעט יומיומית שלי בנושא, לא הרגשתי כמעט הבדך בין יום רגיל ליום השואה. אבל חוץ מזה השנה זה היה יום עמוס יותר מבחינה נפשית. לא, לא בגלל הסיפורים, הטקסים או האירוע עצמו, אלא מחשבות ממש מתישות וחדשות שהתלוו ליום הזה.

תמיד הייתי מאוד קיצונית בנושא הדת. יש לי סלידה מאוד רצינית מלהכריז על עצמי כיהודיה בגלל המצסב שבו אני נמצאת ורבים מהאזרחים בארץ נמצאים בו. יש לי אבא יהודי ואמא לא יהודיה, אז בעצם בארץ פתאום קיבלתי את התואר, גויה או רוסיה וכל הכינויים הדומים. היחס שלי לתנ''ך ואלוהים הוא יחס של לא יותר מכמו לקובץ סיפורים וגיבורים עם מוסר השכל שבא ללמד אותנו להיות אנשים טובים יותר. השרשרת של המגן דוד שקיבלתי מסבתא מונח אצלי בארון, כי אני מחשיבה את עצמי לאטאיסטית.

אבל ביום השואה הזה נהיה איזה שינוי בתפיסה הדתית והאלוהית שלי, או שאולי זה רק התחלה של משהו. אחרי עוד קובץ של סרטי שואה, עוד יום של הנחייה לילדים בנושא אני מתחילה להבין משהו חדש. אולי האלוהים הזה בכל זאת קיים. ההקבלה הכמעט מושלמת בין פסח ויציאת מצריים שמסופרים בתנ''ך לשואה נראה לי מוזר. הרי בשני המקרים היהודים נתרחקו מהדת, והנה בא השליט הרע ולקח אותם לעבדות, בפעם הראשונה לבניית הפרמידות (לפי הדעה הרווחת) ובפעם האחרת כשבויים במחנות כעובדי כפייה. 

אבל עזבו את זה, כל פעם שאני שומעת עדויות, חוזר על עצמו רעיון דומה. התרחקות מהדת בעקבות הקשיים, עם התגברות הקשים האחזות מחודשת באל ואחר''כ יציאה לחיים חדשים אחרי ששרדת תוך אמונה באלוהים (שאגב לא נגמרת בהכרח בחזרה בתשובה וכל המנהגים ההדוקים שמתלווים ליהדות.

אני חושבת שאולי אין לי את הזכות לזלזל עד כדי כך בקיומו של האל, גם אם זה לא בהכרח האלוהים שעליו כולם מדברים, אני דיי בטוחה שיש כוח עליון כלשהו, שאנחנו חייבים לו, הרי עם כל הסבל, בסופו של דבר הוא הציל רבים. ולא, לא בזכות יד איתנה וכוחות בלתי מוסברים, אלא בזכות זה שלאנשים היה על מה להסתמך, לאנשים היה במה להאמין ובשביל מה לחיות, גם אם כבר לא נשאר אף אחד מאחורה.

אז גם אם במדינה הזאת לא מכבדים במידה שווה את ה'חצי יהודים' אבל אני חושבת שזאת לא סיבה להתנער מהיהדות שבי, לפחות לא לחלוטין.

חוץ מזה, יום השואה הזה היה לי קשה גם מבחינת העצבים שלי. יום בשואה התחבר לי גם בדיוק עם מפגש סיכום של המסע ישראלי. אחד המעגלים שהכי נחרטו בזכרוני היה דווקא המעגל של אני והמדינה. הפתיע אותי במעגל ההוא לראות איך מתוך קבוצה של 24 תלמידים, כולנו יודעים לצעוק ססמאות של 'אין לי ארץ אחרת' , 'ציונות' , ' אהבת הארץ' וכיוצ''ב אבל כשמעמידים בפניהם את השאלה של מה הם עושים אם מביאים להם דירה, אוטו ועבודה בחו''ל 23 מתוך ה24 תלמידים הכריזו שהם עוזבים. כמה נחמד. באמת. ממש מנחם. כשהנחיתו עליהם את השאלה, 'אז טוב, אתם עוזבים ומי נשאר בארץ?' הם מנסים להנצל בזה שיגידו שאחרים כאן. אבל היי.. אם 23 ומתוך 24 במעגל עזבו, אז מה יהיה עם שאר המדינה ? שבעה מליון מתוך שמונה יעזבו, ועם מה נשאר.

בקיצור הדיון הזה היה אחד הדיונים הכי טעונים במהלך המסע, ואותו אני אזכור טוב מאוד בגלל הכאפה המצלצלת שקיבלתי שם. בואו נגיד שניסו לחבוט בי בדיון הזה מהרבה מאוד כיוונים, ובכל דקה שעברה רק הופתעתי מרמת הצביעות שיש במעגל בפרט וכנראה שבמדינה בכלל.

טוב אז למה בכלל סיפרתי את כל זה, כי בעצם אחרי המפגש המסכם, חזרתי הביתה, הגיע ערב והנה אני רואה, הרשתות החברתיות מתחילות להתמלא בסיפורים קורעי לב מהאנטרנט, בסיסמאות של 'לזכור ולא לשכוח', תמונות של טלאי צהוב, והמון לייקים שאנשים ניסו לסחוט דרך כל הקרנבל העצוב הזה. ואז, אם לפני כן חשבתי שאולי יש עוד תקווה, והצביעות במעגל במסע לא אפיינה כל כך את החברה הישראלית, הבנתי שהצביעות הזאת נמצאת בכולנו. כולנו יודעים לצעוק ססמאות, כולנו יודעים, יעני לעמוד בצפירה, כולנו יודעים לעמוד על הדגל הפולין, אבל אף אחד לא באמת עושה משהו בשביל לשנות. כולנו מפילים את זה על האחרים, והאחרים מפילים את זה על אחרים אחרים ואופס... אף אחד לא עשה כלום, והדור הכל כך חשוב של ניצולי השואה נעלם, והסיפורים נעלמו, ואין יותר את מי לכבד בחייו, רק במותו, וגם זה יעשה לרוב בססמאות יפות ומפגיזות, אבל בפועל זאת תהיה סתם סוג של מסורת, שגם היא תמאס לאט לאט ותשכח, ותתחיל להנטש. 

אני לא אומרת שאני עושה הרבה בשביל להנציח באמת, גם אני לא יפת נפש, אבל אני משתדלת, באמת שכן, וכל ההצגה היפה הזאת שרובנו מציגים מאוד צורמת לי, וזה כואב לי באמת, ומכווץ לי את הבטןץ אבל מה זה משנה, הרי אי אפשר לשנות עכשיו אומה שלמה. אני לא הטלר שיכול לעשות שטיפת מוח לכל כך הרבה אנשים.