אני מניחה שאין אחד שלא יודע , אבל לפרוטוקול , בשעה שמונה בערב היה מטח חסר רחמים על אשדוד. את האמת, כבר היינו לגמרי בטוחים שבמערכה הנוכחית שכחו אותנו, אבל מתברר שלא. התחשק להם למסור לנו ערב טוב.
את האמת, התחושה הייתה כאילו שבכלל לא עברה השנה הזאת של הרגיעה. כנראה שזה מתוך הרגל טוטאלי ותגובה אינטואיטיבית לצליל האזעקה. אבל למרות שזה הרגיש דיי רגיל, אפילו קצת נחמד (קשה להסביר את זה- אל תתנפלו עליי) הייתה גם תחושה נוספת, תחושה שעד היום פחות הרגשתי במצבי הסלמה.
הפעם אופפת אותי תחושה של חוסר בטחון יותר מבדרך כלל. איכשהו פתאום היום, אחרי ארבע-חמש שנים תחת טילים בתקופות, פעם ראשונה שהשכנה ממול הרגישה צורך לצאת לחדר המדרגות. פתאום היא גם הייתה הרבה פחות אדישה לעיניין מבדר"כ. מיד אחר"כ השכנה הנחמדה מלמעלה ירדה אלינו עם ספרי תהילים, ברוסית ובעברית. כמה יפה מצדה. היא חילקה ספרוני תהילים כמעט לכל דיירי הביניין שלא משתמשים בתהילים , אם לא כולם, ועם כל הכבוד זה בניין של 32 דירות שיותר מחצי מהן מאכלסות דיירים לא מאמינים. היא הסבירה לנו איזה חלקים בתהילים אנחנו צריכים לקרוא , ואיחלה לכולנו לילה טוב. את האמת זה נורא נגע לליבי, ואני חושבת שאני אאמץ את עיניין קריאת התהילים, הרי במילא אין הרבה מה לעשות בזמן האזעקות.
אבל כל הרגישות יתר לסיטואציה מעוררת בי תחושה של חוסר נינוחות טוטאלית. בסבב הזה אני ממש לא רגוע.
אני מקווה שזאת סתם תחושה, ושהעיניין יעבור מהר ובשלום עם מינימום נזקים.
אני אסיים בברכת לילה טוב ושקט לדרומיים שביננו, איחול חזקו ואמצו לעוטף עזתיים, ורוגע ושלווה למרכז ולירושלים המסכנים שלא יודעים למה לצפות.
אם מישהו צריך משהו אני כאן, תהיו חופשיים לדבר 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
PinkFluffyUnicorn