להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.
לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.
אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף.
הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.