מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

בדיוק סיימתי לראות את הסרט "תודה ששיתפתם". לפרוטוקול, סרט על שלושה מכורים, שניים מכורי סקס ואחד מכור אלכוהול. הסרט מראה את ההתמודדות של כל אחד מהם וההתמכרות שלו. כל אחד נמצא בשלב אחר של גמילה, האחד כבר נקי 15 שנים , השני 5 שנים והשלישי לא מצליח להגמל.

בעקרון הסרט הזה האיר לי נקודה למחשבה. אומנם אני לא  מכורה לכל דבר שהוא וא משהו כזה, אבל גם לי יש קשיים להתגבר עליהם בחיים, ואתם יודעי מה ? אני חושבת ששבוע שעבר עשיתי את הצעד הראשון, לא כתבתי את זה כאן עדיין, אבל נרשמתי לחדר כושר. כן, סוף סוף. אני מרגישה שזה הצעד הראשון שלי ליציאה מחיי השיגרה שכל כך שיעממו אותי עד כה. בעקרון, זה הרי במילא יהפוך לשיגרה בסופו של דבר, זה כבר הפך בצורה מסויימת, אבל זה היה הצעד הראשון שלי ללמוד לעשות דברים שאני לא רגילה אליהם.

המטרה בתקופה האחרונה (ליתר דיוק מאז שחזרתי לכתוב כאן) היא לצאת מהמסגרת הכל כך שמרנית שלי. הייתי עסוקה הרבה בלקטר על כל מיני דברים (וזה ימשיך כן?) אבל כל זה בעצם נובע ממני. אני סוגרת את עצמי בפני העולם החיצוני, למרות שאני נורא משתוקקת לעולם הזה. אני חייבת להפסיק עם זה.

היום אני מכריזה בזאת שהשמרנות שלי , היא ההתמכרות שלי, ואני מתחילה להלחם בא החל מהיום. גם ככה כבר בזבזתי יותר מידי זמן על להיות הילדה המושלמת בכל המובנים. דבר אחד מונע ממני לעשות אתזה, אני מפחדת להגזים. אני מפחדת לרדת לגמרי מהפסים. בקיצור אני מקווה שיהיה בסדר... בסופו של דבר YOLO כמו שאומרים.

טוב חברים, אני מקווה אולי לשמוע הצעות מכם, מה אני יכולה לעשות עם עצמי וזה. אז לילה טוב למי שקורא כאן

מאז שחזרתי לבלוג לפני כמה ימים אני מסתכלת על פרסומים ישנים שפרסמתי. תכלס, התחלתי להתגעגע לתסביכים המפגרים שהיו לי בשיא גיל הטיפשעשרה. פעם היו לי חברים. פעם היה לי על מה לאכול את התסביכים האלא. היו לי המון אנשים שאכפת לי מהם, אולי גם להם ממני, אני לא יודעת,

אבל עצוב שהם כולם היום שם פעם. היום... מה עם היום? היום כל אחד עסוק בתכנית ראליטי שיש בטלוויזיה, או במתי ועם מי אפשר לצאת להשתכר, אולי לעשות סמים? או שסתם ללכת ולהתחרמן עם מישהו בצד. בקיצור הבנתם את הרעיון..

ורק אני קצת נתקעתי. אני במצב שאפילו אני כבר מרגישה סוג של מתנשאת מעל אנשים. הרי זה כל כך עילאי ומתנשא לדבר על ספר טוב, או על מחזמר חדש שעלה בהיכל התרבות. זה הרי כל כך משעמם ואמ... תרבותי ?

אני חושבת שאנושות מתחילה לאבד מעצמה. מקום להתפתח אנשים נתקעים מאחור.

כמו שאינשטיין אמר: התרופה היחידה לנזק שמסבה ההתקדמות המדעית היא ההתקדמות המוסרית. רק שאנחנו מסרבים להתקדם מוסרית. לרובנו נוח יותר להאמין בזה שההתפתחות הטכנולוגית תתפחת לה וכבדרך אגב גם תפתח את בני האדם, בזמן שהם יושבים בשילוב ידיים ומתלוננים.

פעם היו לי חברים , ופעם היה לי מה לעשות. לעכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת בבית, בחופשת פסח, כי האחרים מנצלים את הטכנולוגיה שלנו, מעלים תמונות של החיים הכל כך כייפים שלהם, עם כוסית הבירה, ושוכחים לאט לאט איך לנהל שיחה אמיתית עם אדם, שיחה איכותית.