מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

מאז שחזרתי לבלוג לפני כמה ימים אני מסתכלת על פרסומים ישנים שפרסמתי. תכלס, התחלתי להתגעגע לתסביכים המפגרים שהיו לי בשיא גיל הטיפשעשרה. פעם היו לי חברים. פעם היה לי על מה לאכול את התסביכים האלא. היו לי המון אנשים שאכפת לי מהם, אולי גם להם ממני, אני לא יודעת,

אבל עצוב שהם כולם היום שם פעם. היום... מה עם היום? היום כל אחד עסוק בתכנית ראליטי שיש בטלוויזיה, או במתי ועם מי אפשר לצאת להשתכר, אולי לעשות סמים? או שסתם ללכת ולהתחרמן עם מישהו בצד. בקיצור הבנתם את הרעיון..

ורק אני קצת נתקעתי. אני במצב שאפילו אני כבר מרגישה סוג של מתנשאת מעל אנשים. הרי זה כל כך עילאי ומתנשא לדבר על ספר טוב, או על מחזמר חדש שעלה בהיכל התרבות. זה הרי כל כך משעמם ואמ... תרבותי ?

אני חושבת שאנושות מתחילה לאבד מעצמה. מקום להתפתח אנשים נתקעים מאחור.

כמו שאינשטיין אמר: התרופה היחידה לנזק שמסבה ההתקדמות המדעית היא ההתקדמות המוסרית. רק שאנחנו מסרבים להתקדם מוסרית. לרובנו נוח יותר להאמין בזה שההתפתחות הטכנולוגית תתפחת לה וכבדרך אגב גם תפתח את בני האדם, בזמן שהם יושבים בשילוב ידיים ומתלוננים.

פעם היו לי חברים , ופעם היה לי מה לעשות. לעכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת בבית, בחופשת פסח, כי האחרים מנצלים את הטכנולוגיה שלנו, מעלים תמונות של החיים הכל כך כייפים שלהם, עם כוסית הבירה, ושוכחים לאט לאט איך לנהל שיחה אמיתית עם אדם, שיחה איכותית.