מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

אתמול סיימנו את שבוע 'השואה ואני' שנערך אצלנו בבית הספר כבר מספר שנים. לפני כמעט שבוע בדיוק כולם התאספו ונזכרו בשואה שהתחוללה בגרמניה הנאצית, וכרגיל עלו השאלות של איך זה קרה? למה לנו? למה אף אחד לא עשה כלום?

ובאמת השנה הופעלה תחנה במסגרת שבוע השואה שנקראה "והעולם שתק". יש כאלה שהארועים בסין וסוריה כבר צורמים להם. הרי גם שם נהרגים אלפים מדי יום, על כלום.  בתחנה ההיא כללו גם את אוקראינה. בתור ילידת אזור ברית המועצות לשעבר, הייתי מודעת למה שקורה שם, אבל עדיין היה לי קשה להשוות את האירועים שם לרצח עם של ממש. 

אבל היום זה התהפך. ההורים פותחים חדשות והדוברת מספרת שאזרחים אוקראינים לאומנים, סגרו בתוך מבנה בעיר אודסה תושבים פרו רוסים והציתו אותו. אם זה לא מספיק, אלא שקפצו על נפשותיהם מהחלונות כדי להנצל נתקלו שוב באוקראינים הלאומנים שהכו אותם ללא רחמים.

כשמעתי על האירוע הזה התמונה הראשונה שעלתה לי לראש זאת של היהודים שהיו סוגרים בבתי הכנסת ומציתים אותם, וגם אלא שהיו מצליחים לצאת מבית הכנסת הבוער נורו למוות על ידי גרמנים או משתפי פעולה מקומיים. ממש אפשר לשחק כאן עכשיו משחק של מיצאו את ההבדלים.

והנה, אנחנו כמדינה שסבלה מאורעים כמעט זהים, יושבים ולא עושים כלום. יש תזכורת פה או שם על המקרה בחדשות, אבל האנשים בראש הפרמידה השלטונית שלנו לא ממש מגיבים. כמדינה עם הצבא המוסרי בעולם, וכמדינה שהם שלה כמעט הושמד אני חושבת שחייבים להשמיע קול. לפחות לנסות ולהשפיע, ולא לשתוק כמו ששאר העולם שתק כשרצחו אותנו.

היום היה יום קשה לאוקראינה, כ60 אנשים נשרפו חיים על כך שהם תומכים ברוסים, ומכאן ההתרדרות תהיה רק מהירה יותר. המצב כל כך נורא שאפילו לרוסים ,שהם חלק מאוד דומיננטי בבלאגנים שמתרחשים אוקראינה, אין איך להגיב הנושא.