מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

אתמול סיימנו את שבוע 'השואה ואני' שנערך אצלנו בבית הספר כבר מספר שנים. לפני כמעט שבוע בדיוק כולם התאספו ונזכרו בשואה שהתחוללה בגרמניה הנאצית, וכרגיל עלו השאלות של איך זה קרה? למה לנו? למה אף אחד לא עשה כלום?

ובאמת השנה הופעלה תחנה במסגרת שבוע השואה שנקראה "והעולם שתק". יש כאלה שהארועים בסין וסוריה כבר צורמים להם. הרי גם שם נהרגים אלפים מדי יום, על כלום.  בתחנה ההיא כללו גם את אוקראינה. בתור ילידת אזור ברית המועצות לשעבר, הייתי מודעת למה שקורה שם, אבל עדיין היה לי קשה להשוות את האירועים שם לרצח עם של ממש. 

אבל היום זה התהפך. ההורים פותחים חדשות והדוברת מספרת שאזרחים אוקראינים לאומנים, סגרו בתוך מבנה בעיר אודסה תושבים פרו רוסים והציתו אותו. אם זה לא מספיק, אלא שקפצו על נפשותיהם מהחלונות כדי להנצל נתקלו שוב באוקראינים הלאומנים שהכו אותם ללא רחמים.

כשמעתי על האירוע הזה התמונה הראשונה שעלתה לי לראש זאת של היהודים שהיו סוגרים בבתי הכנסת ומציתים אותם, וגם אלא שהיו מצליחים לצאת מבית הכנסת הבוער נורו למוות על ידי גרמנים או משתפי פעולה מקומיים. ממש אפשר לשחק כאן עכשיו משחק של מיצאו את ההבדלים.

והנה, אנחנו כמדינה שסבלה מאורעים כמעט זהים, יושבים ולא עושים כלום. יש תזכורת פה או שם על המקרה בחדשות, אבל האנשים בראש הפרמידה השלטונית שלנו לא ממש מגיבים. כמדינה עם הצבא המוסרי בעולם, וכמדינה שהם שלה כמעט הושמד אני חושבת שחייבים להשמיע קול. לפחות לנסות ולהשפיע, ולא לשתוק כמו ששאר העולם שתק כשרצחו אותנו.

היום היה יום קשה לאוקראינה, כ60 אנשים נשרפו חיים על כך שהם תומכים ברוסים, ומכאן ההתרדרות תהיה רק מהירה יותר. המצב כל כך נורא שאפילו לרוסים ,שהם חלק מאוד דומיננטי בבלאגנים שמתרחשים אוקראינה, אין איך להגיב הנושא.