מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

אני רואה עכשיו הרבה מאוד תגובות מזלזלות שמופנות לכיוון ציבור התושבים של המרכז. אומנם זה היה באמת קצת מציק חוסר המודעות שלהם למתרחש והאפתיה שבאה מצד רוב אזרחי המרכז, תל אביב בעיקר. אבל עם כל זה אני חושבת שדווקא אנחנו, אלא שכבר רגילים למציאות הזו צריכים להיות עכשיו לצידם. נכון, זאת לא אזעקה ראשונה שהם חווים, אבל איכשהו הם לוקחים את זה הרבה יותר קשה. הבועה המוגנת שלהם התפוצצה במהירות והם רואים שתכלס- גם אם אצלהם יש טילים, הממשלה לא נמהרת להחריף את צעדיה כלפי האויב.

אני זוכרת את האזעקה הראשונה שחוויתי. זה היה לפני 5 וחצי שנים ,שבועיים לפני יום ההולדת שלי. זה היה יום רגיל למדי, אני שיחקת במחשב במשחקי מלחמה (או משהו כזה) אמא שלי צבע לי את החדר לקראת החדר החדש, אחותי שאבה אבק, ואחי ואבא שוטטו להם בבית. 

ידעתי שיש טילים בדרום, ידעתי ששדרות סובלת כבר הרבה שנים, אני זוכרת שאפילו תרמנו צעצועים לילדים משדרות שבאו להתארח באשדוד, אבל בואו הרגע הייתי עסוקה במלחמה שהתרחשה לי על מסך המחשב. האויב התנפל עליי בלי שום הודעה מוקדמת, שמעתי את האזעקה מהמחשב מבעד לרעש של השואב אבק ופתאום אמא יוצאת בריצה מהחדר וצועקת לכולנו 'צאו לחדר מדרגות! יש אזעקה! מהר מהר". 

יצאנו ועשינו כל מה שצריך. היינו המשפחה היחידה שיצאה לחדר המדרגות, לא האמינו שזה הגיע לכאן. אפילו תוך כדי השהות שלנו בחדר המדרגות עלו לי הרהורים והתבדחתי עם המשפחה שזה כנראה בכלל הייתה האזעקה מהמשחק. אבל מהר מאוד הגיע הבום, והבנו שזה המצב, הצטרפנו לרדיוס התקיפה של עזה. אחרי שחזרנו החדר מדרגות , הדלקנו חדשות, ואם אני זוכרת נכון אז הן היו דלוקות כמעט 24/7 ואני לא זזתי מהמסך, כנראה כחלק מההלם.

מאז אשדוד חווה טילים פעם בכמה זמן במשך 5 וחצי שנים, ובסך הכל אני יכולה לומר שזה סתם הפך למעצבן. הפעמים שבהן אזעקות משכימות אותך מוקדם בבוקר או באמצע הלילה פשוט בלתי נסלחות. האלא בצהריים הכי פחות מפתיעות, אם כי דווקא הן, בתקופה האחרונה הכי פחות שחיכות. איכשהו במהלך היום החמאס שוכחים מאשדוד לרוב, ונזכרים לעשות לנו טובה בברכת בוקר טוב או לילה טוב. כמה נחמד מצדם.

אנחנו הצטרפנו למעגל ב"עופרת יצוקה", הם הצטרפו ב"צוק איתן" ואני מאוד מקווה שהמציאות הזו לא תהפוך לשגרה אצל ציבור האזרחים החדש שהצטרף עכשיו למעגל הטילים כמו שזה קרה לנו. אני לא אאחל להם ברוכים הבאים. אני מאמינה שעלינו לעודד ולתמוך עכשיו במרכז, לעזור לאנשים המבולבלים מהסיטואציה החדשה ואני מאחלת לכולנו רגיעה כמה שיותר מהירה, ולילה טוב ושקט

עריכה:

אני רואה חדשות ורואה את התל אביבים באדישות מוחלטת לאזעקות, איזה אחת בכלל יוצאת להסתכל בחוץ איפה הטילים ומכסה לעצמה את הראש עם תפריט. אני מצטעת אבל עם כל הכבוד, תתחילו להתעורר תל אביב! עד שמישהו מהאזור שלכם לא יהרג (חס וחלילה) אתם לא תתעוררו?

ואנחנו בנתיים אוכלים תסביכים על יירוטים של כיפת ברזל שלנו שמנסים ליירט את הטילים שעפים עליכם. בחיים לא אבין את המנטליות של המרכז.