מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

החלטתי להתחיל את היום הראשון של ה'רגילה' שלי בדרך לא שגרתית, ולשם כך התעוררתי בחמש לפנות בוקר.

הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה בסופו של דבר רק בחמש וחצי, אבל עשיתי את זה כמו גיבורה.

לקחתי נעלי ריצה , לבשתי חולצת מרתון ויצאתי ללחות המזעזעת של הבוקר האשדודי.

לא שרדתי יותר מרבע שעה ריצה, אבל צלחתי את העלייה לגבעת יונה ללא עצירות.

ושם פשוט התיישבתי.

ברבע לשש לפנות בוקר החושך עדיין שם, עם הערפל והאפרוריות של הלילה.

בנמל דולקים אורות והכבישים ריקים למעט משאיות עמוסות סחורה בדרכן לנמל או ממנו.

ורק הציפורים מתחילות להתעורר אט אט ולצייץ להן שירי בוקר על העצים מסביב.

השיכונים ברחוב ז'יבוטניסקי התחילו לתפוס צבע, והשמיים מעל הרי ירושלים שבאופק התחילו להצבע באדום.

האורות בנמל התחילו לכבות אחד אחרי השני, והאור השמש התחיל לתפוס את מקומם.

השמיים מהים התחילו לקבל צבע סגלגל, והים נראה פתאום תכלת ורענן.

ופתאום בהרף עין, קצה השמש פשוט מגיח מההרים במזרחף אדום בכל הדרה, והספינה בים פלטה שאגה לכבודה.

חייבת להיות כנה, זה אפילו קצת ריגש אותי.

וככה בדקות ספורות השמש כבר הייתי שנייה לפני ניתוק מההרים של ירושלים. ובשנייה שהיא ניתקה, הספינה שוב שאגה, והיום התחיל באופן רשמי.

אחרי שירדתי מההר, כבר היו אנשים מטיילים עם הכלבים שלהם, החתולים כבר רדפו אחרי ציפורים, הכבישים התמלאו במכוניות שמביאות את בעליהן לעבודה, מנקי הרחובות התחילו לטאטא את השבילים, והחיים פשוט התחילו, תוך חצי שעה העולם פשוט התעורר.

מתברר שזה לא כזה מובן מאליו לקבל את השמש בבוקר, לחייך ליום שמתחיל עוד בסיומו של היום הקודם, בקיצור, לפגוש את הזריחה בעיר לא קטנה, על הים איפה שרגילים לשקיעה, בהחלט חוויה.

שיהיה לנו יום מקסים :)