בית קברות לפילים

חיכיתי לסוף השבוע הזה. הפעם האחרונה שהייתי במפגש משפחתי היתה בתחילת דצמבר, וזה היה מזעזע. סבלתי מאוד. עכשיו הגעתי עם רוח אחרת, עם תחושה אחרת. היתה קפיצת גדילה בחודשיים האחרונים, במיוחד בעקבות הטיפול ושינויי הגישה שלי. רציתי להגיע ולנסות לחוות את המשפחה אחרת קצת, להתמודד עם סבתא אחרת. כבר לא להפיל הכל עליי. 

ואז אני חולה. אמנם לא קורונה, אבל חולה. כבר אתמול בבוקר לא הרגשתי מדהים, בערב כבר הרגשתי יותר רע. בלילה לא הצלחתי לישון יותר מ20 דקות ברצף, אני חושב שקמתי עם חום, עשיתי עוד בדיקת אנטיגן ואני שלילי. עדיין אני מרגיש מזעזע. לא אפגוש את החברים מהתיכון הערב, אחת מהן בשמירת הריון ולא אסכן אותם. אמא החליטה להציק לי הבוקר ושוב להראות שהיא לא הפנימה כלום מהשיחה שלנו בבית הקפה. אז זה כואב, ומתסכל. והמשפחה המורחבת עוד לא פה אפילו, וזה יהיה קשה.

חוץ מזה י' לא שלחה בלילה שום הודעה, וזה מאוד מאוד חריג. אני יודע, לא הכל קשור אליי, וגם ככה היא לא כל כך תיקשרה אתמול ויכול להיות שפשוט היה לה יום כזה שלא בא לה לדבר איתי, וזה עדיין מפריע. אני לא רוצה שזה יפריע. אני לא רוצה שהסיפור עם נ' יפריע. אני רוצה לחזור לתקשורת רגילה, והיא עכשיו תהיה סופש לא זמינה סוגשל. אנחנו לא במערכת יחסים, ובכל זאת התרגלתי לתקשורת מסוימת איתה. אני לא רוצה שזה ישתנה, וברור לי שמתישהו זה ישתנה. לא אשלח הודעה הבוקר. אין לי מה לומר לה, ולא צריך בכח אני חושב. אבל כואב לי.

אז אני בכיוון טוב עדיין. אבל היום כואב לי. בנפש, בגרון, בראש, בטלפון. כואב לי ואני צריך לדבר עם סמדר על הכאבים שמביכים אותי. ואולי לכתוב על מה שהיה ביום שלישי בבמה הפתוחה.

זה מושלם. אני צריך חיבוק חם כמו השיר הזה.

א.