תמיד הייתי צוחקת על זה שנוסטלגיה היא בעצם ביטוי של סניליות. הדיבורים האלה על זה ש"פעם היה טוב יותר, בלה בלה בלה..." פשוט לא נשמעו לי אף פעם משכנעים. האמת שכשאני מסתכלת לאחור, אין אף תקופה בחיים שלי שהייתי רוצה לחזור אליה. הילדות הייתה נחמדה, אבל אני תמיד חושבת איזו ילדה קטנה וטיפשה הייתי, אז למה שאני ארצה לחזור לזה? התיכון היה כיף ומשעשע, אבל תמיד הייתי אאוטסיידרית ולמרות שהיו לזה יתרונות, אין ספק שלא הייתי רוצה לחזור למצב חסר הביטחון שהייתי בו אז, אם כי יש רגעים מסוימים שלא הייתי מתנגדת לחוות שוב. והצבא... גם בצבא היה כיף, אבל עם כל הנסיעות המטורפות, המדים והכל... אין לי כוח לחזור לאורח חיים הזה. אך עם כל זאת, אני מוצאת את עצמי לפעמים חושבת שפעם היה פשוט יותר, קל יותר, מפחיד פחות.

אני ילדה גדולה עכשיו. 23. זה לא מעט. ולאט לאט מתגנבות להן המחשבות על העתיד, מחשבות מפחידות על העתיד. אני מוצאת את עצמי תוהה לאיפה בעצם הולך התואר הראשון שלי. אני בשום אופן לא מתחרטת על הכיוון שבחרתי בו, רק מתחרטת שלקח לי קצת יותר מדי זמן להבין איפה אני נמצאת, מה אני צריכה לעשות ומה נדרש ממני כדי להגיע למקומות שאני רוצה להגיע אליהם. בשנה הראשונה שלי הייתי קצת יותר מדי בשוק. בבת אחת התחלתי ללמוד במסגרת שבה פתאום אני לא יכולה להגיד לעצמי שאני חכמה אז אם אני אשקיע רק ממש טיפה זה יספיק, כי באוניברסיטה חוכמה זה כבר סטנדרט, והשקעה זה מה שיוצר את ההבדל. ובמקביל לכל זה עזבתי את הבית לטובת המעונות, שזה שינוי שלקח לי זמן להתרגל אליו. אז לא השקעתי מספיק והציונים בהחלט מעידים על זה. וכשאני מסתכלת עכשיו על הציונים שלי מאז, אני חובטת בראשי פעם אחת על זה שלא השקעתי ועל זה שיכולתי להשיג יותר. ואז חובטת בראשי עוד פעם, הפעם יותר בעוצמה, על זה שאף אחד לא הולך לתת לי הזדמנות שנייה כאן, אפילו שהייתי מוכנה, הייתי מוכנה לחזור על כל מה שצריך שיפור. אבל מבחינתם אם זה עובר אז זה בסדר, ומבחינתי אם זה מתחת ל-90 אז זה דופק לי את סיכויי הקבלה לתואר שני.

אז אני מנסה להשקיע כמה שיותר, להוציא עכשיו את הציונים שהייתי צריכה כבר אז. מנסה לא לחשוב על זה שאולי הממוצע שלי אף פעם לא יהיה מספיק גבוה. מנסה לא לחשוב על זה שזה לא סתם שמעטים באמת עומדים בסף הקבלה לתואר שני- זה באמת קשה. מנסה פשוט להמשיך ולהאמין שזאת הדרך שלי אז משהו טוב חייב לקרות כאן כדי לשנות את הכל. משהו חייב לקרות, זה לא יכול להיות הכל לשווא כי שום דבר אף פעם לא לשווא ולהכל יש מטרה. ואני יודעת מה המטרה שלי. אני לא הגעתי ללמוד פסיכולוגיה כי זה נשמע לי מגניב או כי הרבה אנשים לומדים את זה או כי אני חושבת שדרך זה אני אבין את עצמי טוב יותר או משהו בסגנון. אני התחלתי ללמוד את זה כי אני באמת רוצה לשנות משהו. כי אני באמת מאמינה שיש כל כך הרבה אנשים שהחיים שלהם דפוקים, אנשים שלא מעריכים את מה שיש להם, אנשים שלא מעריכים את עצמם, אנשים שרע להם, אנשים שאיבדו לגמרי את נקודת האיזון וצריכים מישהו שיחזיר אותם לשם, ואני באמת באמת רוצה לעזור להם. אני רוצה לעזור להם להבין שאין שום שינוי שהם רוצים לעשות בעצמם ובחיים שלהם שהם לא מסוגלים לעשות. אני רוצה לעזור להם לקחת דברים בפרופורציות. אני רוצה לגרום להם להעריך את מה שיש להם גם אם הוא נראה רע ורקוב. אני רוצה לגרום להם... להרגיש טוב. כי נראה לי שבסופו של דבר, זאת הפואנטה. ואני יודעת שזה לא קל בכלל, ואולי גם נשמע מאוד נאיבי. אבל אני חושבת שאני יכולה להיות יחסית טובה בזה, כי זה משהו שאני משתדלת לעשות כבר עכשיו. מוזר פשוט שכשהתחלתי ללמוד חשבתי שהלימודים יעזרו לי להתקדם בכיוון הזה, ועכשיו אני מתחילה לפחד שהלימודים ימנעו ממני את כרטיס הכניסה שלי למקום שאני כ"כ רוצה להיות בו.

וזה לא חייב להיות פסיכולוגיה קלינית. אני בכלל לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. שזאת גם בעיה כי אני יודעת מה אני רוצה לעשות, אני פשוט לא בטוחה במאה אחוז איפה עושים את זה וגם באופן שיאפשר לי להרוויח מספיק כסף כדי שאני לא אצטרך לדאוג.

וכסף... אוח... אל תגרמו לי אפילו להתחיל לדבר על הבעיה הזאת.

אז כן, אני אולי לא רוצה לחזור לאיך שהיה פעם, אבל אין ספק שהיה אז קל יותר מעכשיו... או זה, או שגם אני מתחילה להיות סנילית. יכול להיות.