באחד הקורסים שלי בתקשורת, שעוסק בין היתר בתופעת הבלוגים (אם כי העובדה שהתייחסנו לנושא בשיעור אחד, עדיין לא נראית לי כמצדיקה את קיומו כחלק משם הקורס), התארחה אצלנו כרמל וייסמן. בין הדברים שהיא ציינה כמאפיינים בלוגים, היא התייחסה לקצב העידכון הגבוה של בלוגים ואפילו ציינה שבבלוגספירה, בלוג שלא התעדכן חודשיים נחשב כאילו למת. בהתחשב בעובדה שבחצי שנה האחרונה כתבתי משהו כמו 5 פוסטים, הבלוג שלי כנראה נחשב כגוסס. כל פעם שאני כבר מביאה את עצמי ללכתוב, אני לא יכולה שלא להרגיש רגשות אשם כלשהם. לא, זה לא בגללכם הקוראים. אולי קצת בגלל המיעוט הקבוע שביניכם. אבל בעיקר בגללי. אני רוצה לכתוב יותר. אני רוצה לעדכן פעם בשבוע. אני רוצה לתת ביטוי לדחפים הפתאומיים האלו של לעלות על הכתב איזשהו רגע בחיים או מחשבה שנראתה לי מעניינת. אני רוצה להתלבט שחור על גבי לבן. רוצה לחכות לתגובות במייל באופן מתמיד. אבל אין לי כוח.

אין לי כוח לכלום האמת. האורח חיים שלי בשנה האחרונה הוא מאוד מתיש. אני נוסעת המון וזה לוקח ממני אנרגיות. אני לומדת, ובגלל השביתה שהייתה זה בכלל נהיה קשה כי עכשיו אני לומדת קורסים של סמסטר ב' ובמקביל נבחנת במועדי ב' או ג' (הקלות קלות כתוצאה מהשביתה- האופצייה לבחור 2 מתוך 3 מועדי בחינה לקורסים שהתקיימו בסמסטר א') של סמסטר א'. ובנוסף אני גם עובדת קצת. אז אין לי כוח לכלום. בקושי יש לי זמן לראות את החברים שלי, והוידוי המטריד הוא שזה כבר בקושי מפריע לי. למעשה, יותר מפריע לי כמה שזה כמעט לא מפריע לי. פשוט אין לי כוח. עד שאני כבר נמצאת בבית, אני רוצה לנוח. וכשאני יוצאת, אני הרבה פעמים מרגישה רגשות אשם על זה שאני לא לומדת בזמן הזה לעוד אחד מהמבחנים שלי (איכשהו זה נראה כאילו שאני כבר כמה חודשים בתקופת מבחנים מתמשכת וזה עוד לא נגמר). ואין לי כוח לרגשות האשם האלה, אני סובלת מהם מספיק בשאר הזמן שאני לא לומדת בו (כי צריך גם לעשות נסיעות, ולישון, ולעשות סידורים וכו').

מוזר בכלל לא התחלתי את הפוסט במטרה להתלונן. תתעלמו ממני, אני סתם עייפה אחרי יום של נסיעות ולחוצה מכל הדברים שיש לי עוד לעשות.

הייתי בבולגריה לפני 3 שבועות. אני וחבר שלי טסנו לנופש לסופ"ש מטעם העבודה שלו. היה ממש כיף! פשוט ככה באמצע כל הלחץ של הלימודים, לקום ולטוס לבולגריה, לנקות את הראש. כבר עברו כמה שנים מאז שטסתי בפעם האחרונה אז זה היה די מרגש בשבילי (בשביל חבר שלי פחות), אז שמחתי שהטיסה הלוך הייתה במהלך היום וגם ישבתי ליד החלון, ככה שיצא לי לראות הכל. ישבתי והסתכלתי על המטוס ממריא (וחבר שלי נראה לי התפלל שהצ'רטר הקטן שסידרו לנו לא יתרסק :) ), והייתי פשוט מהופנטת. לאט לאט הכל התרחק מאיתנו, עוד ועוד. הרגשתי כאילו אני מצלמת את האדמה במצלמה ומקטינה עוד ועוד ועוד את הזום בתמונה. ולאט לאט הכל הפך להיות מיניאטורי. לאט לאט כל הדאגות והדברים שהייתי לחוצה בגללם, המבחנים והעבודה והשיעורים, הכל התרחק ממני והפך לכל כך פצפון וזניח.

אז היה כיף בבולגריה. היינו במלון מעולה שנמצא על החולות הזהובים (golden sands) שזה ליד ורנה. איזור תיירותי מאוד יפה שנבנה ליד הים, כשאנחנו במרחק של כמה דקות הליכה מהטיילת והחוף, ומהקזינו שבו בילינו כל ערב. שם גם למדתי לאהוב בלק ג'ק ואפילו הרווחתי והפסדתי בערב אחד כ-30 יורו. היה חווייתי. אבל אין לי כרגע כוח או רצון להזכר בעוד חוויות.

כשחזרתי, נחתתי בחזרה לתוך מציאות של בחינות ושיעורים. אבל אל דאגה! ביום רביעי הקרוב אני טסה שוב- והפעם לבלגיה לפסטיבל גראספופ! הולך להיות מעניין. :)

מחשבה שעוברת בראשי פעמים רבות לאחרונה: למה יש בארץ כ"כ הרבה ילדים קטנים וצרחניים ולמה אף אחד לא משתיק אותם? אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת ילדים קטנים, הם יצורים מופלאים בעיני (למרות שאין ספק שהם גם יכולים להיות מרושעים להפליא ולעשות לך את הגיהנום). אני פשוט לא מאמינה שזה שהם ילדים קטנים אומר שמותר להם לעשות כמה רעש שהם רוצים ובכל מקום. כנראה שהרבה הורים כיום חולקים עליי או שפשוט לא איכפת להם (מה שגם יכול להסביר את הרעש באוזניים כי הרי ידוע שהורים אדישים=ילדים שצורחים כדי למשוך תשומת לב), כי אני פשוט כבר לא נתקלת יותר בהורים שאפילו מנסים להשתיק את הילדים שלהם. מקרה שעיצבן אותי קרה כשנסעתי ברכבת (כמו שאני עושה חלק גדול מדי מהחיים שלי לצערי), וגבר עם 2 הבנות שלו עלו לרכבת. זו הייתה רכבת חדשה מהסוג שיש בהן קרונות מסוימים שמותאמים לנכים ובהם המושבים לא מסודרים ב-2 טורים, אלא מקבילים לקיר ובאמצע יש חלל מעבר גדול עם מעקה. הבנות התלהבו מאוד מהמעקה והתחילו לטפס מעליו ומתחתיו במרץ של ארנב אנרג'ייזר על ספיד שאכל יותר מדי שוקולד. כל זה תוך כדי שהן צועקות כמו גן ילדים שלם לפחות. אישה שישבה מולי ביקשה מהגבר להשתיק את הבנות שלו, אך הוא סירב בטענה ש"הם ילדים, הם רק משחקים" או משהו בסגנון. ואני שואלת: מה הקשר? מה קרה לחינוך טוב? מה קרה ללתת לילדים לצרוח ולהשתולל כמה שהם רוצים כשהם משחקים בבית ולא מפריעים לאף אחד, אבל לחנך אותם שבמקומות ציבוריים צריך להיות בשקט כי יש עוד אנשים וזה מפריע? מה קרה ללהשקיע טיפת מחשבה בעובדה שאם ניתן להם לעשות כל מה שבא להם היום ולחשוב שהכל מגיע להם, אז הם יהיו ככה גם כשהם יגדלו? ואז מה יהיה התירוץ כשהם יהפכו למבוגרים וולגריים וקולניים שצורחים בקולי קולות לתוך הפלאפון שלהם והאוזן של מי שיושב במושב ליד? אבל ככה זה בישראל כנראה. המבוגרים צורחים אחד לשני ולתוך הפלאפון, הטינאייג'רים מקשיבים ל"מוזיקה" שלהם בקולי קולות בפלאפון בכל מקום ממש כאילו הם לא שמעו על המצאת האוזניות, והילדים "משחקים" בעור התוף שלנו. אגב תופעת המוזיקה בפלאפונים, זו תופעה בפני עצמה שמרגיזה אותי. למה חייבים לכפות עליי להקשיב לסוג מוזיקה מסוים או בכלל כשאני ברכבת, באוטובוס או בסופרמרקט? החלטתי פעם שהדרך היחידה לגרום לאנשים האלה להבין כמה מציק מה שהם עושים, זה פשוט לקחת מכשיר סטריאוטייפ ענק או משהו נייד יחסית מסוגו, לשים בו מוזיקה שהם בכוונה ישנאו בפול ווליום ופשוט להסתובב איתו ככה לידם. ואז כשהם יעירו על הרעש, פשוט להגיב: "אה סליחה, שכחתי את הפלאפון בבית."

בוטם ליין: אם אתם רוצים שקט ושלווה, תשארו בבית ותסגרו את החלונות. מעצבן ממש בחוץ. 

אני עייפה. אני אלך לישון. אני אנסה לעדכן יחסית בקרוב, אבל מצד שני אל תתפלאו אם תשמעו ממני שוב רק בעוד חודש. זה לא אתם, זאת אני. פשוט אין לי כוח.