האמת לאמיתה היא שאני לא יודעת מה נסגר איתי. לא יודעת מה נסגר איתי ולא יודעת מה נסגר עם התואר שלי.

אולי אני סתם עצלנית, או חסרת שאיפות או סתם רגילה שדברים באים לי יותר מדי בקלות, אבל באמת שהרבה פעמים אני לא יודעת מה אני עושה כאן, ואפילו עוד יותר לא יודעת מה אני אעשה אחרי זה. זה מוזר כי בדר"כ חושבים שאנשים מחפשים את עצמם, מנסים להחליט מה הם רוצים לעשות בעתיד, ורק אז מתחילים ללמוד. איכשהו אני מתחילה להרגיש שאצלי זה הולך להיות להפך.

הזהירו אותי הרבה לפני שהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה, שזה לא תחום קל, שזה מאוד תחרותי, שקשה לבנות עיתד בזה אחר כך. אבל איכשהו תמיד הרגשתי שאני חייבת ללכת ללמוד את זה, ושאיכשהו למרות כל האזהרות יהיה טוב, אני אצליח. אז אני לא ממש יכולה להגיד שאני מצליחה והציונים מעידים על זה, אבל אני ממש לא מתחרטת שהלכתי ללמוד. למדתי כל כך הרבה דברים מאז שהגעתי לאוניברסיטה, ולא רק בפסיכולוגיה, גם בתקשורת ובכלל. למדתי המון, אולי יותר ממה שאי פעם למדתי באיזשהי תקופה בחיים שלי (טוב נו, למידה פורמאלית בכל מקרה, ילדים ותינוקות לומדים כמות עצומה של דברים בשנים הראשונות שלהם!- עוד פריט מידע שלמדתי באוניברסיטה). רק היום סיימתי קורס פשוט מרתק שעוסק באומנות פמיניסטית, וגרם לי להרהר רבות בכל העניין של מגדר ואומנות ונשיות והחברה שלנו באופן כללי. ואפילו גרם לי לרצות לקחת קורסים נוספים בחוג ללימודי נשים ומגדר (שבהתחלה נשמע לי כמו סתם חוג פלצני ולא מעניין). למדתי על תיאוריות חברתיות מעניינות, למדתי טיפה פילוסופיה, למדתי על ההתפתחות של ילדים, על הדרכים שבהם התקשורת משפיעה עלינו, על המוח האנושי, על סמים, על קופירייטינג, על סוגים שונים של עיתונות, על זכרון השואה, על זכרונות קולקטיביים ואיך התקשורת מעצבת אותם, על שפה, על תיאוריות שונות בפסיכולוגיה ועל עוד המון דברים מעניינים ומשעממים גם יחד. וזה כיף, ואני ממש אוהבת לשבת בשיעור ממש מעניין ופשוט להקשיב ולספוג עוד ועוד מידע, ולהבין דברים חדשים וללמוד דרכים חדשות להסתכל על העולם. אני אפילו נהנית לפעמים מחומר הקריאה.

אבל קשה לי. קשה לי כי אני לא מצליחה להגיע לממוצע הנכסף של 90+, קשה לי כי אני לא רוצה ללמוד רק כדי להגיע לממוצע כלשהו. קשה לי כי יש כל כך הרבה ללמוד וכל כך מעט זמן, וכי אני רוצה לעשות עוד דברים עם הזמן שלי חוץ מללמוד. אני רוצה לצאת ולהפגש עם אנשים, אני רוצה להיות עם החבר שלי, אני רוצה לישון מלא, אני רוצה סתם לשבת ולראות טלוויזיה או סרטים, אני רוצה לקרוא ספרים (וכבר אין לי כוח מרוב קריאת מאמרים), אני רוצה לדבר בטלפון, אני רוצה ליצור ולעשות ולא רק לספוג מידע. קשה לי כי לא כל הקורסים באמת מעניינים, חלק מהם די יבשים ומשעממים לטעמי. חלק מהם גורמים לי לרצות למשוך בשיער שלי בכל הכוח ולצרוח. קשה לי כי בגלל כל השביתות האלה שהיו מאז תחילת התואר שלי, לא באמת היה לי חופש מאז אוקטובר 2006. ואני רוצה נואשות חודשיים-שלושה של התאווררות מהלימודים שאחריהם אני אוכל לחזור בכוחות מחודשים ורצון. קשה לי כי הלימודים היו פעם מטרה ועכשיו הם הפכו לסתם עוד אמצעי וזה מעצבן. קשה לי כי זה מרגיש כאילו לכל השאר זה הולך כל כך בקלות לשבת על התחת ולחרוש ימים על גבי ימים על גבי 3 שנים ולהוציא ציונים מעולים. קשה לי כי אין לי באמת חברים באוניברסיטה, כי אני פאקינג לא מסוגלת פשוט לגשת לאנשים ולדבר בלי שום מטרה בכלל ובלי שאני מכירה אף אחד. קשה לי בכלל לדבר על זה. קשה לי כי לאט לאט חודרת ההבנה שבין אם אני ארצה ובין אם לא, פסיכולוגית אני כנראה כבר לא אהיה. קשה לי כי אני לא יודעת מה אני כן אהיה, או מה אני רוצה להיות.

מה אני רוצה להיות? אני יודעת מה אני רוצה לעשות. אני רוצה ללמוד דברים מעניינים, כמו שאני עושה עכשיו. אני רוצה לעזור לאנשים. אני רוצה ליצור, להיות יצירתית, להיות פעילה, לחשוב, להשתמש בכל מה שיש לי.

לפי תיאוריית פערי העצמי של היגינס, אני יכולה להגיד שאני מרגישה פער בין העצמי הנדרש שלי לעצמי הממשי, כלומר בין מה שאני מרגישה שאני צריכה להיות ולעשות לבין מה שאני במציאות. מה שגורם לי להרגיש תסכול. אבל כשאני חושבת על העצמי המסוגל שלי, זה גורם לי להרגיש טוב.

אררג... אין לי כוח...

יהיה טוב, נכון?