"Well my heart knows me better than I know myself
So I'm gonna let it do all the talking" |
 כינוי:
הצינית האופטימית בת: 39 ICQ: 58983401 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
זכרונות ילדות
בשנייה אחת אני יכולה לחזור אחורה, לתקופה אחרת. לתקופה של תמימות טהורה, סקרנות ראשונית, אהבה בלי תנאים. לנטוש את הציניות, האחריות המוגזמת והדאגות המיותרות, ולהפקיד את הביטחון שלי בעיניים עצומות בידי מישהו אחר. להאמין בלב שלם כשאומרים לי "יהיה בסדר", ושהדאגה היחידה שלי תהיה לרצות כמה שיותר את האנשים אותם אני אוהבת, בידיעה מוחלטת שהם יעשו אותו דבר בשבילי. וכל העולם כולו הופך לפארק שעשועים אחד גדול, כל סיפור לאגדה קסומה, וכל מציאה לתגלית מדהימה. הכל הופך להיות כל כך... בתולי, ושלו וטהור.
וכל מה שדרוש לי זה שיר ילדים, בובה מהעבר או סרט אגדתי קלישאתי- ואני שוב שם. סומסום היפתחי דלת קסומה, ותני לי להציץ בחזרה לעבר. לזמנים ואנשים והרגשות שכבר לא כאן.
ורק לשנייה הכל מושלם שוב, וחיוך גדול ואמיתי מתפשט על פניי. לא זה לא פשוט, אני זוכרת, כי כשאתה מסתכל על העולם מלמטה, מגובה של ילד, זה אומר שכולם מסתכלים עלייך מלמעלה, וההתנשאות הזאת... והבדידות שבידיעה שרק אתה רואה ומבין את הפשטות המקסימה הזאת... הן מכאיבות, אך לא גורעות מההנאה.
ואז קורה משהו שמחזיר אותי למציאות, מזכיר לי שאני כבר לא ילדה ולכן לא יאה לי לשחק במשחקים שכאלו. אז אני לובשת חליפת רצינות ועוטה ארשת מתוחכמת. אבל לא יכולה שלא לקנא למראה ילד בן 7, שמסוגל עוד להאמין בלב שלם בקיומו של עולם שאני כבר מזמן התחלתי לפקפק בו. וזה צובט בלב אך בו בעת משמח כי אני יודעת שכפי שהבטחתי לעצמי כבר אז, תמיד אשתדל לזכור כיצד נראה העולם מגובה של ילד, ואף פעם לא אתן לעצמי להתנשא מעליו.
(וחוץ מזה, זה קצת מעודד לדעת שהעולם שאני לפעמים כ"כ מתגעגעת עליו, עדיין קיים עבור חלק מאיתנו)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
