***אזהרת ספויילרים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה ספוילרים לספר השלישי וגם לסופו, כך שאם באמת לא אכפת לכם מספוילרים שיהרסו לכם טרילוגיה שלמה, אתם מוזמנים לקרוא***

נכון, זה חמוד שהיא ופיטה שרדו את משחקי הרעב ביחד פעמים, אך זה לא אומר שהם צריכים להתאהב בגלל זה (גם אם פיטה היה מאוהב בה). זה נכון שהוא הציל את חייה והיא הייתה חייבת לו על זה ובגדול, אבל זה לא בהכרח שהיא תתאהב בו חזרה. קשר עמוק זה לא רק קשר רומנטי. משחקי הרעב יכלו ליצור ביניהם קשר עמוק, אבל רומנטי? לא בהכרח. הרבה דברים שהם עשו היו העמדת פנים מבחינתה של קטניס. ולמען האמת, זה קצת קלישאה שהרומן שלהם מתחיל מהעמדת פנים ואז פוף! קטניס באמת מתחילה להרגיש משהו (התאהבות שלה לא הייתה הגיונית ברמות! פתאום בספר השלישי היא איכשהו אוהבת אותו ולא יכולה לחיות בלעדיו? BITCH PLEASE זה היה ברור שזה רק כי יש שלושה ספרים והסופרת הייתה צריכה לעשות משהו מהר ובחרה להציג את המוות של פרים בתור אשמתו של גייל).

הרומן בין קטניס לפיטה יכל להיות יפה והיה פוטנציאל, אך הסופרת החליטה להרוס את זה בכך שהיא כתבה משולש אהבה (רעיון משומש יותר מדי בימינו בכל דבר כמעט. ברצינות, הלוואי שהבעיה של כל בחורה הייתה ששני גברים מושלמים רוצים אותה והיא צריכה לבחור בין שניהם ולזוג יכולות להיות עוד בעיות!). בנוסף לכך, חברים טובים צריכים להישאר חברים טובים! זה לא הגיוני שכל פעם ידיד מתאהב בידידה שלו בספרי נוער, במיוחד כשזו נערה שמסתובבת רק איתו. 

לסיכום, אם גייל היה נשאר חברה הטוב של קטניס לקטניס הייתה הזדמנות להתאהב בפיטה. אבל מאחר וזה לא קרה, העלילה הרומנטית יצאה לא מקורית, צפויה, משעממת וזה אחד הדברים שהרס לי הכי הרבה את הספרים. 

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שקרלה ואני רבנו. במהלך הקשר שלנו רבנו על כל מיני שטויות ואחרי שנפרדנו היא שמרה לי טינה. אבל שום ריב שהיה בינינו לא הגיע לממדים כאלה. כשאחרי שעה יכולנו לסלוח זה לזה, גם אחרי שבוע לא יכולתי לראות את הפנים שלה. הדברים שהיא אמרה לי, אין להם מחילה.

אבל היא גם צדקה. רייצ'ל הייתה אמורה לחיות. הסכין הייתה אמורה לנעוץ את בטני, לא את חברתי. איך הדברים הידרדרו לרמה כזאת? למה אני מתחיל לאבד את האנשים שמסביבי?

"אתה חושב יותר מדי," קול הפריע למחשבותיי.

איאן עמד בכניסה לחדר שלי, עם ידיים בתוך הכיסים של הג'ינס שלו. "אתה הולך למשפט?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.

"אתה לא הולך, נכון?" הוא שאל, למרות שגם לשאלה זו התשובה הייתה צפויה. לא רציתי לראות את עומאר. לא רציתי לראות את קרלה. אולי התנהגתי כמו פחדן, אבל לא הייתה לי ברירה. ידעתי שאם אני אראה אותם, אני אשבר.

"אני הולך לבקר את סטפן," עניתי.

איאן הוציא את אחת מידיו מהכיס והעביר אותה לאורך שערו החום כאילו הוא ניסה לחשוב מה לעשות, אבל הוא הבין שלא היה טעם לשכנע אותי לבוא. זה לא היה בדיוק שובר קופות שיצא בקולנוע.

"עזוב, מה כל כך מעניין בבית משפט?" נטלי החליטה להצטרף אלינו.

"זה משעמם, אבל מישהו צריך להעביר עדות," איאן המשיך להסתכל עליי. הוא לא היה הראשון שניבה לשכנע אותי להעביר עדות. הוריה של רייצ'ל התחננו בפניי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי להסתכל בפניו שרק יזכירו לי שאני הייתי אמור להיות זה שייפגע.

"זאת הסיבה שאתה צריך ללכת לשם," אמרה נטלי. איאן הסתכל עליה מופתע, אבל הייתי רגיל לכך שלפעמים היא ידעה על מה אני חושב. היא הוסיפה: "גם אם הוא לא רצה לפגוע ברייצ'ל, הוא עדיין אדם שתכנן רצח. הוא רצה לפגוע בך. ומי עוד כמוני יכולה להבין את ההרגשה הזאת?"

"ואת יכולה ללכת," איאן דחף אותה קלות הצידה וסגר את הדלת אחרי שהוא נכנס פנימה כשנטלי צועקת דברים מבעד לדלת. "תודה על העזרה," הוא צעק לה בחזרה. היא כנראה נאנחה וחזרה להתעסק בדברים שלה.

פיניתי לאיאן מקום על המיטה והוא ניצל את ההזדמנות כדי לקפוץ עליה, מה שגם הקפיץ אותי וכמעט הפיל אותי על הרצפה. "מה אתה עושה, דביל?" שאלתי בלי שום כעס, אלא בחיוך.

"עכשיו אתה יותר כמו עצמך!"  הוא אמר בחיוך ושיחק לי בשיער.

"תפסיק עם זה," ניסיתי להרחיק אותו ממני כי הוא התחיל גם לדגדג אותי ולא יכולתי להפסיק לצחוק. אחרי כמה ניסיונות כושלים, ויתרתי וחיכיתי עד שאיאן הפסיק. כשהוא הפסיק לקח לי זמן להירגע, אבל החיוך לא ירד לי מהפנים. הייתי כל כך מדוכא בזמן האחרון, שחשבתי שפיסלתי על עצמי פנים נפולות. "תודה," אמרתי לו. הוא היה מעליי והסתכלתי אל תוך עיניו. אם לא היה לי את איאן, מה הייתי עושה?

"הייתי אומר שזה יותר בשבילי מאשר לך," הוא אמר. כשהסתכלתי עליו במבט שואל הוא הוסיף: "עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותך מחייך. כנראה, התגעגעתי לזה."

"אני לא יכול לבוא היום," מהר הקדרות שבי חזרה. כדי לא לחשוב על המשפט של עומאר, החלטתי לבלות עם דודתי וסבתי ביום האחרון שלהן בארץ.

"ואני לא יכול להכריח אותך," הוא אמר. "אבל אני הולך לשם. אבא ביקש ממני."

 לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. "אבא?"

איאן עבר לתנוחת ישיבה כשהוא עדיין מעליי. הוא גירד את הראש שלו מאחור, שוקל איך לספר את הדברים. "אל תחשוב שאנחנו משפחה מאוחדת שוב. הוא בחר לעזור למשפחת מאסן והוא אמר שהעדות שלי ושלך יכולה לעזור להרשיע את עומאר. הכל החלטה עסקית אחת."

"אני דווקא חשבתי שהוא יגן על עומאר," גיחכתי. למה שראש העיירה יסרב לשכור את אחד עורכי הדין הכי טובים שיש לנו בעיירה?

"מר גרסיה ביקש ממנו, אבל אבא סרב. כשהוא בא לבקש ממני עזרה, לא ציפיתי שהוא יתנצל. עדיין הבקשה שלו לא הייתה צפויה, גם אם הוא התייחס אליי כמו עוד נער שגר בעיירה," אמר איאן בעצב. למרות הכל, איאן עדיין קרא לו אבא. הוא לא שמר טינה כלפיו.

כשאיאן קם והיה בדרך לצאת, קמתי גם אני ורצתי מהר כדי לחבק אותו מאחור. "מה אתה עושה?" איאן היה מופתע מהפעולה והוא גם לא התלהב ממנה במיוחד.

"אני לא יודע," קראתי. איאן הרחיק אותי ונתן לי נשיקה מהירה על השפתיים.

 

כל מי שהיה מסתכל מהצד היה חושב שאני בחור מוזר שנוהג לנעוץ מבטים במילקשייק תות שהוא שתה. כל מי שהיה מסתכל מהצד היה צודק. כי הראש שלי היה כל כך שקוע במחשבות שהסתכלתי על הנוזל הורוד בהיר והמתוק. אפילו לא הקשבתי לשיחה של דודה אליאונורה וסבתא.

לפחות לא חשבתי להקשיב להן עד שדודה אליאונורה זרקה עליי אגוז. "אאוץ'," אמרתי בקול אדיש.

"אדוני, עד שאתה מכבד אותנו בנוכחות שלך, אולי לפחות תקדיש תשומת לב?" סבתא נזפה בי.

"Scusi," התנצלתי. לא יוצא לראות אותן הרבה ובשבוע האחרון הייתי כל כך מדוכא שלא שמתי לב לעניינים אחרים.

"זה קשור לתינוק שייוולד?" שאלה סבתא. הנהנתי להסכמה. למזלי סבתא לא ידעה אנגלית בכלל, כך שלא היה לה סיכוי לדעת מה מתרחש בעיירה. דודה הסכימה להפעיל צנזורה בזמן שתרגמה לה דברים או להחסיר ממנה מידע. אף אחד גם לא סיפר לה על היציאה שלי מהארון. היא הייתה אישה מבוגרת ולא רציתי להטריד אותה.

"אל תדאג ותקווה שלא ייצא בן," אמרה דודה בתור עצה. היא ידעה על מה חשבתי באמת, אבל החליטה לזרום עם השקר. "אחים קטנים הם הכי גרועים שיש."

"אבא עשה לך צרות?"

"לא, הוא פשוט היה אותו אידיוט שהוא היום."

"אליאונורה!" סבתא צעקה עליה ורצתה לבעוט בה מתחת לשולחן, אבל היא בעטה בי בטעות. זה באמת שיחה. "Scusi, יקירי," סבתא אמרה בחביבות. "ואת, גברתי, תכבדי את אחיך! הוא הגבר במשפחה אחרי הכל."

"ברור, עכשיו זה הופך אותי לנחותה יותר," דודה אמרה בציניות והשניים לרגע הזכירו לי את מריבות בין נטלי לאמא, רק עם נושא שונה.

אבל גם כשאמא ונטלי נהגו לריב, עדיין קינאתי בנטלי. היא הסתדרה יותר טוב עם אמא. לפני ההיריון, חשבתי שאמא התחילה לשנוא אותי. אכזבתי להיות הבן שהיא רצתה. אבל בזמן האחרון היא חזרה להיות אמא שלי ולא ידעתי אם זה בגלל שהיא באמת הייתה כזאת או שהשינוי קרה בגלל ההורמונים.בכל מקרה, שמחתי.

עוד אגוז נזרק לעברי. "על מה אתה חולם?" שאלה דודה באיטלקית ואז עברה לאנגלית, "זה לא היפיוף שלך, נכון?"

"אלי, עזבי את הילד בשקט. יש לו גם חתונה על הראש!" אמרה סבתא והיה לה מבט חולמני על הפנים. היא הזעיפה פנים כשגילתה שלא הייתי מוכן להקדים את ה"חתונה" שלי כדי שגם היא תהיה בטקס. קיוויתי שהיא לא תחזור עד ליום שאני באמת אתחתן ואז אוכל להראות לה טבעת בתור הוכחה שמשהו קרה. יכול להיות שזה יפתיע אותה אם תגלה שהתחתנתי עם איאן או שפשוט אני אספר לה כל פעם מחדש ש"אשתי" בחו"ל לעסקים.

הייתי שקוע בפנטזיה הזאת עד שלקח לי זמן להבין שהתחלתי לשקוע גם בפנטזיה חדשה. אחרי ערב הנשף מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על עתיד עם איאן. זאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על העתיד שלי.

"מסכן. ארוסתו הכריחה אותו להישאר להתמודד עם הכל ונסעה לה למקום רחוק," אמרה סבתא בזלזול. כעסתי שהיא דיברה ככה על רייצ'ל, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. סיפרתי לה שרייצ'ל נסעה לבקר קרובי משפחה שלא ראתה המון זמן כדי לספר להם את החדשות. אם הייתי מספר לה שרייצ'ל מתה, לא הייתי יכול להתמודד עם הניחומים שלה.

"אז שאולי גרציה תעשה משהו, למרות שאני בספק שהיא מבינה משהו בחתונות," אמרה דודה בכעס. שתי הנשים נטרו לאמא טינה על כך שסירבה להתחתן בחתונה מסורתית, גם אם אבא שמח על כך. להגנתה, מי הייתה רוצה לחשוב על חתונה וארגונה כשיש לה תאומים בבטן? אולי להירשם בתור נשואים לא היה הדרך הרומנטית להקים משפחה, למי אכפת? אלו היו רק מסמכים חסרי משמעות. מה שהיה חשוב באמת שאמא ואבא איכשהו מצליחים לחיות ביחד ושהם גידלו את הילדים שלהם בצורה הכי טובה שיכלו.

אחרי עוד רבע שעה של תלונות מצד דודה וסבתא, המלצר ניגש לאסוף את הכלים המלוכלכים והוא סימן לי מהראש שהוא רוצה לדבר איתי בצד. "בבקשה אל תגיד לי שהוא המאהב שלך," אמרה דודה בגועל כשקלטה את הסימן. אי אפשר היה להחשיב את רון לחתיך. הוא היה בכיתה י', אם חצ'קונים על כל הפנים שלו והוא היה די שמנמן.

"לא," אמרתי במהרה. לא משנה מה, לא הייתי בוגד באיאן. "תגידי שאני הולך לשירותים."

הלכתי לכיוון שהיה מאחורי הגב של סבתא, איפה שעמד רון על יד הכניסה. העמידה שלו לא הייתה מאופקת ובעיניו הכהות נראתה התלהבות מסוימת. "הכל בסדר, רון?" שאלתי אותו.

"שמעתי שאתה מנגן על בס. ושאתה טוב בזה," הוא אמר.

"נכון," אמרתי, גם אם לא הייתי בטוח בחלק השני. ידעתי טוב מאוד מה הכיוון של השיחה. לכן הוספתי: "אבל בכל זאת אני לא מעוניין."

רון הסתכל עליי במבט עצוב. "אבל, למה?"

"אם כל מה שקרה בזמן האחרון, אני באמת צריך להגיד לך?" שאלתי בהרמת גבה.

"אבל, אבל," קולו המתחנן של רון די עצבן אותי, "שנה שעברה כולם אהבו את ההופעה! מה נעשה בלעדייך?"

"תגיד לאחותך שאני לא מוכן. לא חסרים אנשים שמנגנים בעיירה. ואם כן, בס הוא לא חובה," אמרתי וחזרתי אל המקום, גם אם לא היה לי נעים לסרב לרון.

זה לא שאני לא אוהב להופיע. להפך, זה נחמד מדי פעם לעלות על הבמה. מאז גיל 14 התחלתי להופיע בימי העצמאות. מייגן גיליאנוטי, אמו של איאן, אהבה לערוך מסיבה ביום הזה ולהזמין את כל אנשים העיירה, דבר שעבר בקרב הנשים במשפחה שלה. לנשים שהיה זמן, בדרך כלל עקרות הבית, התנדבו להכין אוכל בעוד שחלק מהגברים לקחו את עצמם את ההכנות של הבשר. אחרים התנדבו להיות אחראים לזיקוקים. כל אחד התנדב לארגן משהו לכבוד האירוע. כך שטבעי הוא שמישהו יארגן מופע. שבועיים לפני ההופעה נפגשים האנשים שמוכנים להופיע מול כולם ומארגנים מופע.

ההופעה הראשונה שלי הייתה עם גיטריסט בן 30, מתופף בן 50 וזמרת בת 23. היינו הרכב מוזר, אבל היינו מעולים. הופעתי בכל מיני הרכבים שונים, אבל לא משנה עם מי ניגנתי, תמיד נהניתי לנגן ואנשים אהבו את ההופעה שלי.

רציתי להופיע שוב. הבמה תמיד נתנה לי ביטחון עצמי. על הבמה הרגשתי כמו כוכב רוק, הרגשתי מיוחד. אך עם האירועים האחרונים, הייתי בספק אם מישהו היה רוצה לראות אותי באחד הימים שבהם הם היו אמורים לחגוג ולשמוח. אולי אפילו יצעקו לעברי קריאות "בוז", דבר שלא פחדתי ממנו אפילו בהופעה הראשונה שלי.

אפילו לא ידעתי אם רציתי לבוא בכלל. לצערי, גברת גיליאנוטי מארגנת את האירוע, כך שהיא תכריח את איאן לבוא ו- למרות שזה נשמע כמו משהו שבחורה שיותר מדי נצמדת אל החבר שלה - לא הייתי רוצה שהוא ילך לבדו במקום שבו יהיו נשים שעדיין רוצות אותו, גם אם הן מודעות לכך שהוא שלי.

"מה פני פיצה רצה?" שאלה דודה כשחזרתי.

"כלום." עניתי בחזרה.

 

כשהגעתי לבית החולים, סטפן היה מצוברח. גם אם זה היה הפרצוף שתמיד נהג ללבוש על פניו, עדיין התעניינתי למה הוא היה במצב רוח כזה.

"תמיד רציתי להיות כשף אש, אבל לא רציתי להיראות כמו הגרסא הגרמנית לנסיך זוקו," הוא אמר.

"לפחות זה נראה סקסי עלייך," אמרתי בניסיון לנחם אותו. "אני בטוח שגם השאר יחשבו ככה."

"לא מעניין אותי מה השאר חושבים."

"גם ככה נכון לחשוב. אתה לא צריך להסתמך על דעות של אחרים!"

"אתה לא מבין. לא אכפת לי מה השאר חושבים עליי כי אני לא חוזר למקום," הוא אמר בהחלטיות. בקולו נשמע השנאה כלפי האנשים, כלפי מה שקרה לו, כלפי מה שנעשה לרייצ'ל. אף פעם לא שמעתי שנאה בקולו. אף פעם לא חשבתי שתהיה לו סיבה לשנוא את המקום שבו גדל.

"לאן אתה הולך? לכמה זמן?" שאלתי. האם זה באמת היה ייתכן שיכולתי לאבד עוד חבר?

"כנראה אני אהיה במעונות במקום שבו אני אלמד. בשאר הזמן אני אתנחל אצל אבא שלי," הוא ענה.

"אבל... פרנסיס הורישה לך את הבית. וכסף כדי שתגור שם." זה היה רצונה וסטפן בהחלט אהב את סבתא שלו. הוא לא היה עושה משהו שיכל להעליב אותה.

"בגלל זה אני לא מוכר אותו. אולי יום אחד אני אחזור. אולי אני אהפוך אותו לספריה. סבתא אהבה לקרוא והיא עצובה מכך שהספרייה היחידה שיש בעיירה שייכת לבית הספר," הוא אמר.

לא יכולתי להאמין למה שהוא אמר. אחד החברים שלי שהיו קרובים עליי עמד לעזוב. גם אם בימינו יש פלאפונים, אימיילים ואתרים חברתיים, זה עדיין לא יהיה אותו הדבר. לא רציתי לאבד אותו.

אבל לבקש ממנו שיישאר היה אנוכי מצידי. סטפן סבל. זה היה ברור. הוא יכל לעבור חיים שלמים של הצקות מצד אנשים. הוא היה חזק בשביל זה, זה לא היה מה שהפריע לו. אבל ברגע שהוא ראה את הצלקת, משהו בו השתנה. גם הבחור שלא התעניין במה שאומרים עליו או שאנשים הציקו לו, התחיל לפחד. כנראה יש דברים שכבדים גם בשביל אנשים חזקים.

"אל תמכור את הבית," אמרתי לו. "שלא תעז! גם אם לא תחזור... אל תהרוס אותו," ביקשתי ממנו. אם הוא יחזור למקום, הוא יוכל לשפץ את המקום ולהפוך אותו לבית מגורים טוב יותר. אם הוא לא יחזור, העיקר שהנכס יישאר בידי המשפחה.

"אף פעם," הוא אמר. הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל למכור את המקום. הוא היה מחובר אליו רגשית.

היה רגע של שתיקה, כך ששיניתי את הנושא. "אתה יודע שהציעו לי להופיע שוב?"

"זה מדהים לראות את התלמידים שלך פורחים," הוא אמר בגאווה. בכל הנוגע לנגינה על בס, סטפן מוכשר ממני פי מאה. הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע. סטפן היה גאון מוזיקלי. הוא ידע לנגן על פסנתר וכינור ולימד את עצמו לנגן על גיטרה בס, חשמלית ואקוסטית. הוא אפילו ידע לנגן קצת על תופים. חבל שהיה לו פחד במה.

"אבל אמרתי לא," הוספתי.

"אני יכול להבין למה," הוא אמר בקול שקט. "זה לא יהיה לך מוזר לבוא ביום הזה ולא להיות על הבמה?"

משכתי בכתפיי. "אני לא חושב."

"אתה הולך לשבת שם כמו בן אדם פתטי?" סטפן שאל אך בקולו נשמע שהוא מצפה לתשובה חיובית.

"לא. אני כנראה אהיה עם איאן," אמרתי בחיוך.

"אתם צמודים זה לזה יותר חזק ממה שסופר גלו יכול להצמיד אתכם," אמר סטפן בגועל.

"אמר הבחור שהוא פוראבר אלון. מקנא?" הוצאתי את הלשון כמו ילד קטן. לא הראיתי את זה, אבל כעבור רגע די התחרטתי על כך. לא היו לסטפן הרבה מבקרים. אבא שלו, כריס, הילארי, פיטר ואני היינו המבקרים הקבועים. עקב לוח זמנים צפוף, לעיתים לא יוצא לנו אפילו לבקר אותו. גם כמה אנשים מהחברה מדי פעם באים. מי שבאמת פינה את רוב הזמן כדי להיות איתו, היה אביו.

"אתה יודע מי בא לבקר?" הוא שילב את ידיו על חזהו וחיוך קטן הופיע על שפתיו.

סטפן חייך מהמחשבה עליו אז כנראה זה יכל להיות... "טום הידלסטון?"

"לא, דביל!" הוא זרק עליי את אחת הכריות שנשען עליהם. "אלכס. מה שדי מפתיע כי אין לי מושג איך הוא בכלל שמע על החדשות."

"לא יצא לי לדבר איתו, אז כנראה נטלי."

"איך הוא ונטלי הפכו לחברים?"

"לא יודע. זה האקס היחידי שלי שנטלי מסתדרת איתו."

"האקס שלך?" סטפן נרתע מהמילים. "יצאתם ביחד?"

"כן," אמרתי. "אבל זה לא הצליח מהניסיון הראשון. זה היה באחת התקופות שאיאן ואני רבנו. הייתי כל כך בדיכאון שכמעט שכבתי איתו. בעצם, הוא די הציק לי לשכב איתו. אלכס הוא בחור חרמן והייתי אומר שגם פלייבוי."

אמרתי את המילים האלו כאילו לא הייתה להם שום משמעות, אבל שמתי לב שסטפן נרתע מהן. אולי הוא חשב לרגע שמשהו רציני יכל לקרות ביניהם, במיוחד אחרי שסאם אכזב אותו? "אבל הוא נראה מאוד רציני לגבייך!" מיהרתי להוסיף.

"על מה אתה מדבר?" בקולו נשמע שהוא לא רוצה לחזור לדבר על הנושא הזה יותר.

"כלום." אמרתי בשקט.

 

בזמן האחרון הדברים מתדרדרים. היה נדמה לי שחדשות רעות באות זו אחר זו. הנשף, רייצ'ל שנהרגה בגללי, הפצעים שהיו על איאן כי הוא ניסה להגן עליי, סטפן ששכב בבית החולים והוא עומד לעזוב את המקום.

קברתי את ראשי בכרית מתוך ייאוש. חשבתי שאני אוכל להישאר ככה במשך הרבה זמן כדי שאני לא אגרום לעוד נזקים. אבל מכה קלה בראש הכריחה אותי להרים את מבטי. "תלך, או שכנראה תהיה מוטלת עלייך קללה!" אמרתי וחזרתי אל הכרית.

"אל תהיה דביל," אמר איאן והכריח אותי להרים את הראש כדי לקחת ממני את הכרית.

הסתובבתי אליו בניסיון להחזיר את הכרית. "בזמן האחרון דברים לא טובים קורים לאנשים שאני אוהב והם הולכים ממני. תכף גם אתה תיפרד ממני ותצא עם דוגמן מפורסם כי אתה תהיה מפורסם ותבין שאתה לא צריך מישהו כמוני."

"אתה מושפע מהמחזור של נטלי?" הוא זרק לעברי את הכרית. "יש לי דווקא הצעה הפוכה."

"מה זאת אומרת?" הייתי די בספק שההצעה הייתה מעודדת.

"מה דעתך לבלות שבוע בניו יורק?" הוא דיבר כמו בחור בפרסומות.

הסתכלתי עליו במבט שואל. "מה אפשר לעשות שם במשך שבוע?"

"יש שם בתי מלון על יד הים," הוא ענה בביטחון כאילו הוא כבר ידע שאני אגיד כן.

"אני אוהב ים," אמרתי במבט חולמני. אבל מהר מאוד חזרתי למציאות. "אבל למה?"

"בזמן האחרון אתה יותר מדי מדוכא. הייתי רוצה שתברח קצת מהמקום הזה, תשכח מהכול לרגע. חוץ מזה, תכננו לבלות ביחד לפני שנתחיל ללמוד באוניברסיטה," הוא אמר.

הטיעונים שלו היו די משכנעים. הייתי צריך משהו שיעודד אותי וגם להיות בניו יורק לא רק בשביל ביקור בבית חולים. גם נורא רציתי לקחת חופש ולבלות אותו עם איאן.

"כבר הזמנת מלון?" שאלתי בתור סימן להראות לו שהסכמתי.

"לפני חודש. לא ידעתי שיקרה מה שקרה, אבל זה לשבוע הבא," הוא אמר. הבן אדם היה מלא בביטחון.

שבוע עם איאן. כבר ראיתי לאן זה יתפתח.  

יצא פרק קצת ארוך. בפרקים הבאים יהיו יותר קלילים. נראה לי שתהיה לי בעיה לעדכן ביום שבת הבא כי אני אהיה באילת. וגם לא יהיה לי סמן עקב הכנה לפולין+פסיכומטרי. מה אתם חושבים? האם סטפן יעזוב את העיירה? ואם כן, האם הוא יחזור? אולי כדאי להפוך את מיילו לכוכב רוק? ומה יקרה בחופשה של מיילו ואיאן |גבותגבות|?

אשמח לקבל תגובות :)