תחושת הכאב הייתה אחד הדברים שלא התגעגעתי אליהם. "כל פעם אותו סיפור," מלמלה אמא כשמרחה קרם אלוורה על הכוויות שלי בעור.

"לא שכחתי למרוח קרם הגנה," הגנתי על עצמי.

"גם איאן באותו מצב?" היא שאלה.

"לא. והוא שכח לשים קרם הגנה," החמצתי פנים כמו ילד קטן.

"טוב, כנראה גם השמש לא רוצה להרוס את היופי שלו."

"או שאני פשוט נשרף מהר מדי." לא משנה באיזה קרם הגנה אני משתמש, אני בכל זאת נכווה מהשמש. למרות שאהבתי את החוף,הוא כנראה לא אהב אותי בחזרה.

"אתה חייב להיזהר יותר, חמודי," אמרה אמא לפני שהיא חזרה להתעסק בעניינה.

אני לעומת זאת חטפתי מכה במקום שבו היו הכוויות. לא הייתי צריך להסתכל כדי לדעת ממי זה הגיע. נטלי אף פעם לא ידעה להגיד שלום כראוי. "את חייבת להיות כלבה?"

היא נשכבה על הספה. "אתה חייב להיות מכוער?"

"תפסיקו להתנהג כאילו שניכם מוצלחים," אבא, שישב על יד המחשב. הפסיק את הריב שיכל להתפתח. הוא נגס חתיכה גדולה מהסנדוויץ' שהחזיק ושאל: "איך הייתה החופשה?"

לקח לי רגע לחשוב על תשובה והחלטתי בסוף להגיד רק שבילינו הרבה בחוף ואפילו ביקרנו באחד המועדונים שהיו בסביבה. כמובן שהחסרתי מהם פרטים קטנים כמו מסעדות שביקרנו בהם, הבר במלון, הסקס שהתחלנו לעשות.

"עשיתם את זה הרבה?" שאלה נטלי וגרמה לאבא להיחנק מהסנדוויץ'' שאכל ולאמא לשים את ידה על הבטן ההריונית כמגוננת על העובר. נטלי גלגלה את עיניה. "הם שני נערים מתבגרים מאוהבים שהיו לבד בחדר, אתם חושבים שזה היה בילוי תמים? חוץ מזה, אני בטוחה ב140% שמיילו היה למטה."

"אף בן מונטגיו לא יהיה למטה!" צעק אבא.

"למה אנחנו מדברים על הנושא?" אמא ואני שאלנו ביחד. אני לא רציתי לדבר על זה עם המשפחה, אמא לא רצתה לשמוע על הנושא- שבמילא לא היה מלבלב במיוחד.

"אז על עוד אפשר לדבר אם לא על מין?" שאלה נטלי.

"מין העובר," אמרתי במהירות. למען האמת, לא באמת היה לי אכפת אם יהיו לי אח או אחות קטנים. הייתי אוהב אותם לא משנה מה. בעצם, אפילו לא התרגשתי כל כך. רק קיוויתי שהילד לא ייצא כמו נטלי. או לא עוד זוג תאומים.

"מוקדם מדי לגלות," אמר אבא.

"יש לכם עדיפות?" שאלה נטלי, שמאוד רצתה אחות קטנה שתוכל לגדל אותה להיות מעצבנת בדיוק כמו הגדולה.

"אני מאוד הייתי רוצה בן," אמרה אמא. "בן יהיה מעולה," אבא הנהן את ראשו להסכמה ולקח עוד ביס מהסנדוויץ'' שכמעט הרג אותו.

"היי!" צעקתי ונעלבתי. לא הייתי מספיק בן בשבילם?

"מיילו, תפסיק להעמיד פנים שאתה לא דרמה קווין," נטלי נפנפה בידה לביטול ולקחה את העיתון שהיה על השולחן והתחילה לקרוא בו. "דרך אגב, גם קופר אנדרסון הצטרף לקבוצה שלך לא ממזמן."

"אני בספק שמיילו ברמה שלו." אמרה אמא. "מה אתם רוצים לארוחת ערב?"

"אז אני גם לא בן ועכשיו אני מגיע לרמה של מפורסמים. אני פשוט שונא אתכם!" הזעפתי פנים.

"שרימפס," צעקו נטלי ואבא ביחד, מתעלמים מההערה שלי.

זה היה רגע מוזר מאוד. אף פעם המשפחה שלי התייחסה להיותי הומו כדבר מובן מאליו, דבר רגיל שאין להם בעיה לדבר עליו. הם דיברו על זה כאילו זה היה דבר שהם התרגלו אליו. הם התרגלו אליי.

"מיילו, למה אתה מחייך? אתה לא סובל שרימפס." נטלי הסתכלה עליי במבט מוזר.

"אולי הוא שכח מזה," הסביר אבא.

הצחוק של סטפן די הרגיז אותי. "אנשים מסתכלים עלייך כאילו אתה מוזר," אמרתי לו בתקווה שהוא יפסיק את הצחוק שלו. זה לא ששיקרתי. היינו מחוץ לבית חולים כי לסטפן היה נמאס מהחדר הסגור. הוא כן נהנה מכך שהסעתי אותו על כיסא גלגלים, למרות שיכל ללכת מצוין.

"אני לא מוזר, אני אוטאקו," הוא אמר.

"same, same, new name," אמרתי.

"מאיפה הבאת את זה?" שאל סטפן והוא הסתכל עליי כאילו נחתי מהירח.

"שמעתי במלון אנשים אומרים את זה כשהם הסתכלו על איזשהו בקבוק משקה," סיפרתי לו. אחרי שחזרתי מהחופשה מצאתי את עצמי במצב שלא היה לי למי לספר על הדברים שקרו לי. הרגשתי שלא היה לי אף אחוד לשתף את הסיפורים שלי מאחר והכול סיפרתי אוטומטית לרייצ'ל. לפי כך, סטפן הסכים להיות הקורבן לדיבורים שלי באופן זמני עד שהוא יעבור.

סטפן לא הגיב. הוא היה עסוק במחשבות אחרות. שאלתי לשלומו, אך הוא לא ענה. הוא הסתכל מסביב ורצה לחזור לחדר. תחילה רציתי לצעוק עליו. במשך שעה שלמה הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי לצאת החוצה ופתאום הוא רצה לחזור אחרי שהיינו שם במשך כחמש דקות. אך אז שמתי לב ששפת הגוף שלו השתנתה. הוא נהיה לחוץ. נפל לי האסימון. אנשים הסתכלו לעברינו אך לא הביטו בנו. הם הביטו בצלקת שכיסתה את החלק השמאלי העליון של פניו. זאת הייתה צלקת בולטת ומכוערת.

סטפן הסתכל עליי בעיניו, העין השמאלית לא נפתחה עד הסוף ובכל זאת הרגש שהביעה העין הימנית הובע גם בעין השמאלית. הוא התחנן לחזור חזרה, דבר שלא רצה להביע בקול. בעצם, מי רוצה להתחנן בקול? השתעלתי והכנסתי אותו פנימה בלי לשאול אותו שאלות נוספות. בשתיקה הסכמנו לא לדבר על הנושא.

"מתי אתה משתחרר?" שאלתי אותו בזמן שהסעתי אותו חזרה לחדר.

"עוד יומיים," הוא ענה, בלי שום רגש בקולו.

"אתה באמת לא חוזר?"

"לא."

לא רציתי להגיד לו כלום, בטח ובטח לא לבכות כמו בחורה אבל לא רציתי שהוא ילך. רציתי שהוא יישאר. לא רציתי שהחבר הכי טוב היחיד שנותר גם יעזוב אותי. כמובן שלא הייתי צריך לחשוב ככה. סטפן למזלי לא מת, אלא רק יהיה במקום אחר. אני אוכל לשמור איתו על קשר, בניגוד לרייצ'ל. אך באמת נוכל לשמור על החברות שלנו דרך טלפון, אינטרנט או מפגשים המתקיימים לעיתים רחוקות?

"תוסיף אותי לפייסבוק לפחות."

"מיילו, אין לך פייסבוק."

"אם תוסיף אותי אני אפתח אחד, סגרנו?"

"מה איאן מוצא בך? ואני בטוח שזה לא הקול שלך."

אף פעם לא יצא לי להיות בבית משפט. די קיוויתי למעשה שאני לא אמצע את עצמי יום אחד בתוך מקום כזה, אלא אם כן אצטרך להיות בחבר מושבעים. אבל הרגשתי שהייתי צריך לבוא בסופו של דבר. לא באתי בתור עד, אבל הייתי צריך לבוא לשמוע את פסק הדין בעצמי.

בית המשפט מבפנים לא נראה שונה מבתי משפט המוצגים בטלוויזיה. אולם הוא נראה יותר קטן וקצת יותר קודר, אך חוץ מזה לא היה שינוי רב. היו ספסלים משני הצדדים ומלפנים היו שתי שולחנות, אחד בו ישב עומאר ועורך דין זר שהסכים להגן עליו והשני בו ישבו איאן ואביו. אני התיישבתי מאחורי איאן למקרה והוא יצטרך תמיכה. ממול הייתה העמדה של השופט, הבחורה שהקלידה את המשפט והעמדה שבה ישב הבחור שעמדו לתחקר אותו.

הרגשתי מאוד מובך כאשר כל מי שנכנס אל תוך המקום לבש בגדים רשמיים בעוד שאני הייתי לבוש בבגדים יומיומיים. אפילו הסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא רגיל למקומות כאלה, אה?" הוא שאל בהרמת גבה, מתעלם מאביו שישב על ידו.

"אני חושב שהשאלה המתאימה היא, למה אתה כן?" מאוד קיוויתי שהתשובה שלו לא תהיה שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שאבא שלו הגן עליו.

"כשהייתי יותר קטן ביקשתי מאבא שייקח אותי לראות משפט," הוא ענה.

"אתה ילד מוזר." בנוסף, גם היה לי קשה לתאר את הענק שלי בתור ילד קטן. טוב שלא אמרתי את זה בקול, כי זה היה נשמע כמו משהו שבחורה תגיד. נטלי צדקה. טוב שההורים רוצים בן.

"מבחינה טכנית, אני כבר לא קטין," הוא ציין ואפילו הראה לי תעודת זהות בתור הוכחה, גם אם לא הייתי צריך את זה. "ואני שמח שבאת היום."

"אני לא," אמרתי. לא היו הרבה אנשים בתוך האולם כשהמשפט נגמר.

מר גיליאנוטי סיים לסדר את מסמכים למיניהם והכניס אותם אל תיקו. לאחר מכן, באופן מפתיע, הוא פנה אליי ואמר: "גם הקשרים של מר גרסיה לא יצליחו לעזור לו לחמוק מהעונש. מה שהוא עשה היה בלתי נסלח. הוא קיבל את העונש שמגיע לו."

ידעתי שהוא התכוון רק לרצח של רייצ'ל. "ומה עם סטפן, הנכד של פרנסיס? אף אחד לא העמיד את עומאר במשפט על כך שהוא הרס לשכבה שלמה את אחד הערבים החשובים שלהם."

"מיילו, אל תיכנס לזה," איאן הזהיר אותי.

"מה שקרה בנשף יכול בקלות להיחשב בתור תקלה בחשמל," אמר מר גיליאנוטי. "חוץ מזה, אני חושב שחברתך- איך קוראים לה? מוניק? מוניקה? אני כבר לא זוכר- היא זאת שאחראית למעשה כפי שכבר הוכח."

זה הדהים אותי כמה אטום הוא היה כלפי הבן שלו. אם איאן היה מתקרב ביחד איתי אל סטפן, כנראה שלא היינו ממהרים לצאת וכולנו היינו נמצאים בסיכון. האם אי קבלת הבן שלו הגיעה לרמה של חוסר אכפתיות מהחיים שלו? עד לאיזו רמה אפשר להתנתק מהילד? "ומה אם איאן היה שם?" נפלטה לי השאלה בטעות. ידעתי מראש מה תהיה התשובה שלו. לא יהיה לו אכפת. סתם גרמתי למתח.

"אבל הוא לא היה שם, נכון?" איאן ואני הסתכלו על אביו במפתיע. אכן לא ציפינו לתשובה כזאת. זאת הייתה תשובה מבן אדם שכן אכפת לו, גם אם במידה הזעירה ביותר. אם זה גרם לאיאן לפתח ציפיות, לא יכולתי לדעת בוודאות כי הוא לא הראה את זה. מר גיליאנוטי, לעומת זאת, לא נרגש במיוחד מהמילים אלא רק נפרד לשלום מאיתנו ויצא מהאולם.

"אז... במחזור שלנו היו ארבעה הומואים ושני רוצחים," אמרתי במטרה לשנות את הנושא.

לאיאן הייתה אותה מחשבה. "כן, אני בטוח שזה מחזור שלא ישכחו אותו."

יד ביד יצאנו מן האולם. כבר היינו רגילים לכך שאנשים נעצו בנו מבטים, אבל כל זה לא היה משנה לי, כי רק מה שנותר לי הוא לחיות את העתיד שלי וגם ההבטחה שאיאן ואני נשבענו בחוף.

 הפרק הבא יהיה מאין אפילוג, בו יהיה מה שקרה על החוף.^^ אז זהו. זה הסוף. אשמח לקבל תגובות על מה שחשבתם על הפרק ואפשר גם על הסיפור בכללי. אני גם מתכננת סיפור המשך ועוד סיפור נוסף (אבל אני מזהירה- הוא לא על גייז, לפחות אני לא מתכננת רומנטיקה בכלל)