- חזרה לנקודת מבט של מיילו-

ניסיתי להתקשר שוב אל רייצ'ל, אך היא לא ענתה. "זה מוזר. לא לוקח לה הרבה זמן לענות." אמרתי בקול רועד. משהו היה לא בסדר. רייצ'ל לא הייתה מסננת אותי, הייתי בטוח בזה.

עברה שעה מאז שעזבתי את האולם ביחד עם איאן. היינו בחדר שלו ושכבנו על המיטה. כבר לא היינו בחליפות שלנו, אלא עברנו לבגדים פשוטים יותר ונוחים וראינו "על טבעי" על המחשב הנייד של איאן. למרות שהיינו המומים ממה שקרה החלטנו לעשות משהו שישכיח מאיתנו לרגע את אירועי הערב.

איאן היה מרוכז במסך. "אולי היא עסוקה בלבחור לבוש סקסי לכריס... אתה לא חושב שהסדרה לא מציאותית? קשה לי להאמין שכל כך קל להרוג שדים."

"אז כשתפגוש שדים תגיד לי איך אתה הרגת אותם," אמרתי בעוקצנות, אבל איאן לא שם לב לטון שלי ונראה ששום דבר לא יכל לנתק אותו מהמסך.

"חייבת להיות דרך אחרת," הוא מלמל.

"אתה תחשוב על זה ואני בינתיים אנסה שוב להתקשר אליה," אמרתי. קמתי מהמיטה, הלכתי לעבר אחת הפינות ושוב התקשרתי. עמדתי להתקשר אל כריס, אבל לא רציתי שהוא ידאג סתם. כבר היה לו יותר מדי על הראש עם המצב של סטפן.

"אתה חושב שקרה לה משהו?" שאלתי את איאן בדאגה רבה.

איאן התנתק מהמסך. "זאת רייצ'ל. אני די בספק אם מישהו אי פעם ירצה לפגוע בה."

"אני יודע, אבל..." לא רציתי להגיד את זה. זה היה מטורף מדי מכדי שזה יהיה אמת. איאן הבין על מה חשבתי ואמר מיד: "מיילו, אתה פרנואיד. אתה אפילו לא יכול לדעת עם עומאר עשה את זה שהוא עשה."

התקשרתי שוב. איאן קם מהמיטה ולקח ממני את הפלאפון. "היי, מה אתה עושה?"

"אתה דואג יותר מדי. אני לא יכול לראות אותך ככה."

נשענתי על הקיר ושילבתי את ידיי. משהו לא היה בסדר. יכולתי להרגיש את זה. "סיפרתי לך על הפעם שבה נטלי שברה את הרגל?"

"זה היה בכיתה ז'. כולם הבינו את זה כשהיא באה יום אחד לכיתה עם גבס על רגלה," הוא ענה.

"נכון. אבל זה קרה לה כשהיא קנתה סקטים חדשים וההורים הרשו לה להסתובב בעיירה לבדה. על יד אחד הבניינים היא החליקה וכך היא שברה את הרגל. מיד הרגשתי שקרה משהו רע ואמרתי לאמא ואבא לחפש אותה. כשמצאנו אותה, היא שכבה על המדרכה ובכתה כי אף לא היה שם כדי לעזור לה..."

איאן קטע אותי בעזרת נשיקה. "מיילו! אתה לא סתם אח של נטלי, אלא אתה התאום שלה. ברור שאתה יכול להרגיש מתי משהו אצלה לא בסדר. זה החיבור שיש ביניכם. אבל אתה ורייצ'ל לא תאומים."

"אני יודע, אבל אני לא מצליח להתנער מההרגשה שמשהו לא בסדר!" רייצ'ל הייתה אמורה להיות לבדה בבית. לא הייתה לה שום סיבה לנתק את הפלאפון שלה ובטח שלא לקח לה כל כך הרבה זמן לענות.

איאן נאנח והציע להסיע אותי אל הבית שלה כדי לוודא שהיא  הייתה בטוחה.

הגעתי אל ביתה. לפני שיצאתי החוצה לבשתי את הז'קט שאיאן השאיל לי. "אתה יכול לחכות לי פה," אמרתי לו.

"בפעם הקודמת שהשארתי אותך לבד, כמעט יכולת להישרף," הוא סרב.

"אתה בעצמך אמרת שאין סיבה לדאגה," הזכרתי לו. הוא ויתר ובפרצוף זועף השארתי אותו בתוך האוטו כדי להיכנס אל הבית של רייצ'ל. כפי שציפיתי, הדלת לא הייתה נעולה. הבית היה חשוך מדי בשביך שיהיו בו בני אדם, אלא אם כן הם ישנים. "רייצ'ל?" צעקתי. בדקתי את הקומה התחתונה לפני שעליתי לקומה השנייה.

"רייצ'ל!" שוב צעקתי, אך הפעם אפילו חזק יותר. רצתי אל החדר שלה. הכל היה מבולגן כאילו מישהו נכנס אל החדר והשתולל מרוב זעם. על מיטתה היה תיק ובו היו מונחים תיק עם ספרים שרצתה להעביר לסטפן. אבל לא היה שום זכר אליה. כמעט התייאשתי כשנזכרתי בדבר שאף פעם לא חשבתי שאני אשכח.

רצתי במהירות לקומה הראשונה ומשם אל המוסך כשבדרך קיללתי את עצמי על כך שהייתי טיפש שלא חשבתי על זה קודם. באמצע גרם המדרגות, ראיתי אותה. היא ישבה בפינה, ידיה קשורות מאחוריה, הפנים הלבנות שלה היו נפוחות, הלבן שמסביב לעיניה החומות הפך לאדום והיא נראתה מפוחדת כל כך. כשעמדתי לרוץ אליה, היא צעקה עליי. "מיילו, תסתלק!"

"למה? הוא יפספס את כל הכיף," שמעתי את הקול שלא רציתי לשמוע.

"שחרר אותה מיד!" צעקתי עליו בזעם.

עומאר חייך והתקרב אל רייצ'ל עם סכין. מתוך אינסטינקט, ירדתי במהירות את שאר המדרגות שנותרו לי ועמדתי בינה לבינו. "אם תניח עליה אפילו אצבע אחת, אני אכסח לך את הצורה!" אמרתי בזעם.

"צעצוע מהווה סכנה ביטחונית יותר גדולה ממך," גיחך עומאר. "אבל מתחשק לי לראות איך תגיב כשתראה את החברה היקרה שלך מדממת מול עיניך."   

"מיילו, הוא לא יפגע בי," אמרה רייצ'ל והורידה לעומאר את החיוך מהפנים. "תברח. הוא לא רוצה לפגוע בי, הוא רוצה לפגוע בך! הוא לא באמת תכנן לעשות לי משהו."

הבנתי שהיא צדקה, אבל לא התכוונתי לברוח ולהשאיר אותה בחסדיו של פסיכופת. "שחרר אותה. אני פה! תעשה לי מה שבא לך, אבל שחרר אותה!" ביקשתי ממנו. בשלב הזה לא היה אכפת לי ממה שעומאר תכנן. מה שהיה חשוב לי היה לוודא שרייצ'ל תהיה במקום בטוח.

"טוב, בסדר," הוא משך בכתפיו ומשך את זרועו לאחור על מנת שהזרוע תקבל תנופה ואז הוא ידקור אותי. עצמתי את עיני כדי לא לראות את הלהב חודרת לתוכי וחשבתי על כל הדברים שלא הספקתי לעשות, על המשפחה שלי, על כל הדברים הכי חשובים בחיים שלי, האנשים שאהבתי, על איאן.

אך לא הרגשתי שום כאב. לא הרגשתי משהו חד ומתכתי דוקר אותי. במקום זה, שמעתי את עומאר נאנק מכאבים. פתחתי את עיניי. כאילו היו במשחק האבקות, איאן החזיק את הזרוע של עומאר שבה הוחזקה הסכין ומשך אותה לאחור כשהוא גם נועל את היד השנייה.

"איאן..." לחשתי בהקלה.

"אתה יכול לשחרר אותה, אני אעכב אותו," איאן אמר בקול נמוך יותר מהרגיל. אני לא מצמצתי ומיד ניגשתי כדי לעזור לה. הקשר היה קצת הדוק לכן לקח לי זמן לפרום אותו. בינתיים, עומאר הצליח להשתחרר מהאחיזה של איאן ושניהם התחילו לריב. נראה שעומאר עדיין לא התכוון להשתמש בסכינו, למזלו של איאן.

"זהו!" לחשתי לרייצ'ל כשסיימתי לפרום את הקשר. היא חיבקה אותי חזק ושמחתי על כך, אבל לא יכולתי ליהנות מהרגע, אלא הייתי חייב להוציא אותה.

"אתם לא הולכים לשום מקום," עומאר צעק. הוא השליך את איאן הצידה וזרק את הסכין לעברינו. הסכין רק שרטה את היד שלי, אך היא פגעה עמוק בבטן של רייצ'ל. היא נראתה המומה וכל החולצה שלה עד מהרה הייתה מכוסה דם. בזמן שאיאן שב והתווכח עם עומאר, אספתי את רייצ'ל בזרועותיי, בזהירות השכבתי אותה.

רציתי להוציא את הסכין מגופה, אך נזכרתי בתוכנית טלוויזיה שבה אמרו שאם מוציאים את הסכין, הדבר עלול לגרום לנזק חמור יותר.דם יצא מהפה שלה. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך לעצור את הדימום. היא תפסה לי את הזרוע והסתכלתי לה בעיניים. "את תהיי בסדר, אני קורא לעזרה!" הבטחתי לה והוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס. היד שלי רעדה ולא הצלחתי לחייג את המספר הנכון באחד הרגעים הכי קריטיים בחיי.

"זה בסדר," היא אמרה בקול שקט. "אני אירדם עד שמישהו יספיק להגיע."

"אל תעזי לעצום את העיניים!" צעקתי והצלחתי לחייג את המספר הנכון. בזמן שחיכיתי שתהיה תשובה בצד השני, עומאר לקח לי את הפלאפון, הטיח אותו על הרצפה ודרך על השברים. "אני לא מוכן שייתפסו אותי!" הוא אמר. "לא התכוונתי להרוג אותה, זאת הייתה תאונה. אני לא רוצח."

את ראשה של רייצ'ל הנחתי בזהירות על הרצפה, קמתי ונעמדתי מול עומאר. המבט שלי כנראה היה מפחיד כי גם הוא וגם איאן נרתעו לאחור. זאת הייתה תאונה. אני לא רוצח. המילים הללו הדהדו בראשי. הרגשתי שבתוכי משהו התפוצץ, משהו שאיים לפרוץ כבר הרבה זמן. זאת הייתה תאונה. כאילו רייצ'ל לא הייתה שום דבר חוץ מפגם קל במכונה שהאט אותה, אך לא עצר אותה מלעבוד. כאילו היא הייתה כלום. איבדתי את עשתונותיי. רק חלק קטן מהכעס שהרגשתי התאסף באגרופי ובכל זאת זה היה מספיק כדי להשכיב את עומאר על הרצפה. "קודם כל, היא עדיין נושמת," אמרתי ובעטתי בו, "אבל היא כנראה סובלת בגללך!". בעטתי בבטן שלו. "זה בשביל מה שעשית לחברים שלי!" עומאר שכב על הרצפה, נאנק מכאבים, אך המשכתי לבעוט בו והפעם פגעתי בברכיו. "זה בשביל שהרסת את הערב לשכבה שלמה!" עומאר, שכבר דימם והיה פצוע מהמריבה שלו עם איאן, היה כנוע. הוא לא יכל לעשות שום דבר.

"וזה על מה שרצית לעשות לי..." עמדתי לתת את המכה האחרונה, אך הרגשתי שמישהו עוצר אותי.

"עזוב, הוא כבר לא מאיים," שמעתי את קולו של איאן. הסתובבתי וראיתי את פניו. הן היו נפוחות ונראה שהוא ספג מכות לא קלות. הוא נאבק בעומאר כדי שעומאר לא יפגע בי או רייצ'ל והפנים היפות שלו נהרסו. "לך אליה," הוא אמר בחיוך עצוב.

ניגשתי  אל רייצ'ל ששכבה בשלולית דם. "רייצ'ל..."

"מיילו, קר לי." היא אמרה בקול חלוש. "תגיד לכריס..."

"אני לא אגיד לכריס שום דבר! את תגידי לו מה שאת רוצה בעצמך. המוות לא יכול להפריד ביניכם לפני שהספקתם להישבע," צעקתי.

"כריס..." היא לחשה. הרגשתי שהתחלתי לאבד אותה באיטיות. שלחתי מבט אל איאן והוא אמר שהעזרה בדרך, שהם עוד מעט יגיעו. אך הזמן עבר לאט מדי. הייתי צריך לחשוב על משהו שידרבן  אותה לחשוב על חייה. "תחשבי על החתונה שלך," אמרתי. "תספרי לי מה יהיה."

"החתונה תהיה בעיירה," רייצ'ל אמרה והיה לה מבט חולמני. "המקום יהיה מקושט בפרחים בכל מיני צבעים. כל החברים שלי יהיו שם. חלק אולי ילבשו משהו מהחנות שלך" - היא עצרה והשתעלה, עוד דם יוצא לה מהפה ומכתים את שיניה הלבנות בצבע אדום - "אבא יבכה. אני אלבש שמלה לבנה. כריס ילבש חליפה. אנחנו נעמוד בחופה ונישבע זה לזה."

"ומה יקרה אחר כך?" לא רציתי שתעצור. ריציתי שהיא תמשיך לדבר על עתידה, שלא תיכנע כל כך בקלות.

"נרקוד ביחד," היא המשיכה. "נחיה ביחד. תהיה לנו בת בלונדינית עם עיניים חומות שתקבל את האישיות של אבא שלה. אחר כך היא תהפוך לאחות גדולה לילד חמוד שיהיה דומה לי. הם יהיו ילדים טובים, הם יסתדרו ביניהם, הם..." היא עצרה.

"רייצ'ל?" ניערתי את גופה קלות, אך היא עדיין לא השמיעה שום קול. "רייצ'ל?! תעני לי, רייצ'ל!"

איאן נגע בכתפי וכשהסתכלתי עליו ראיתי אותו מחייך. "העזרה הגיעה." הייתי כל כך עסוק במחשבה על רייצ'ל שאפילו לא שמתי לב שנכנסו עוד אנשים לחדר. שוטר בא לעצור את עומאר. שני פרמדיקים ניגשו לתת עזרה לרייצ'ל. הם הצליחו לייצב את מצבה, אך הזהירו אותנו שמצבה היה קשה.

"איפה הקצין מאסן?" הייתי מופתע שאביה לא ירד למטה.

"לא נותנים לו לרדת, אבל אני בטוח שהוא ייסע איתה לבית החולים," אמר אלק. "אני חייב לציין שפשע כזה חמור בעיירה עוד לא קרה מאז 1956. העיירה לא יכולה להגיד מתי יולד למישהו פסיכופת."

"לא אמרת שיהיו  לנו חיים קשים?" שאלתי.

"התכוונתי למעשי קונדס או להפליה קבועה אבל לא לרצח. יש דברים שלא מוסריים לעשות לאף אדם כנראה," הוא אמר.

הסתכלתי על שלולית הדם. זה היה המקום שבו התחלנו לבלות ולא רציתי שזה יהפוך למקום האחרון בילינו ביחד. "בוא נלך מפה," הציע איאן.

ברגע שחזרנו לחדרו של איאן לא עצרתי את עצמי. "איפה הפצעים שלך?" שאלתי אותו.

"מיילו, אני בסדר," הוא אמר. "תשים את הבגדים בכביסה, אני אתן לך משהו מהארון שלי..." לא הקשבתי למה שהוא אמר, יצאתי מהחדר שלו במטרה לחפש משהו שיעזור לי לחבוש את פצעיו. ידעתי שהוא שיקר. הוא לא היה בסדר. בדרך אחד הפצעים שלו התחיל לדמם.

"אתה לא תמצא את זה, אלכסיס מחביאה את זה איפשהו," אמר איאן מהחדר. איזו אישה מחביאה מבעלה, בנה וגיסה משהו שיעזור להם במקרה של פציעה. הלכתי וחיטטתי בארונות במטבח. חיפשתי בין המגירות בסלון וכשלא מצאתי כלום אפילו שקלתי להיכנס לחדר השינה של אלכסיס ודרייק. זה היה מספיק קשה לשמור על השקט במטבח ובסלון, שלא לדבר על להיכנס לחדר כאשר ישנים בו אנשים.

החדר של אלכסיס ודרייק היה ממוקם בקומה השנייה. עליתי בשקט במדרגות. כל הקומה הייתה חשוכה ולקח לי זמן להסתגל לחשכה. היו ארבע חדרים להיכנס אליהם. נכנסתי לחדר הכי שמאלי. למזלי הדלת לא חרקה ויכולתי להציץ פנימה.זה היה חדר השינה של אלכסיס ודרייק. הדבר היחיד ששימש כאור היה הירח מבעד לחלון. שמיכה כיסתה את שניהם. בגדים היו מפוזרים על הרצפה. התפללתי שהם לא היו אחרי סקס.

הלכתי לעבר מה שחשבתי היה הארון. מיששתי את הרהיט וגיליתי שלמטה היו מגירות קטנות. מיד חיטטתי בהן, כמעט שכחתי לשמור על שקט. זה לקח לי זמן, אך מצאתי את מה שחיפשתי. יצאתי מהחדר, סגרתי בזהירות את הדלת ומיהרתי אל איאן.

הוא שכב על מיטתו ועיניו היו עצומות, אז הערתי אותו ופתחתי את הקופסא שהבאתי איתי. היו שם תחבושות, פלסטרים, תרופות ויוד.

"איפה מצאת את זה?" שאל איאן.

"בחדר של אח שלך," עניתי בקול אגבי. "עכשיו תוריד את החולצה."

"מישהו נהיה חרמן?" חיוך חרמני הופיע על פניו של איאן, דבר שהצליח לעצבן אותי. שלחתי לעברו מבט נרגז והוא כתגובה הורד את החולצה.

בצד הימני של בטנו באמצע הופיע חתך שנעשה באופן ברור על ידי סכין. העברתי את האצבע שלי על המקום. "מה זה?" שאלתי.

"לפני שהספקתי להרחיק מעומאר את הסכין הוא ניסה לפגוע בי," הוא ענה. "אבל זה לא כל כך משנה. זה חתך קטן ולא מזיק. במילא הוא כבר כמעט החלים."

לקחתי חולצה שהייתה על הרצפה והתחלתי להכות אותו. "זה לא משנה! הוא פגע בך, הוא יכל לדקור אותך, יכולת לדמם..." איאן תפס את החולצה והחזיק את שני ידיי. דמעות התפרצו מעיניי. "יכולת למות."

חיבקתי את איאן חזק והוא חיבק אותי בחזרה. ההרגשה שאולי יום אחד הוא כבר לא יחזיק אותי בין הזרועות שלו, המקום שנתן לי תמיד ביטחון, הייתה גדולה מנשוא. הייתי קרוב לאבד שניים מהאנשים החשובים בחיי ולא רציתי שמשהו יקרה לאיאן. הוא היה אמור להישאר איתי.

"בבקשה תבטיח לי שלא תעזוב אותי אף פעם."

"אני לא אעזוב אותך גם אם תרצה שאני אשחרר."

אשמח לקבל תגובות על מה שאתם חושבים על הפרק^^