אחד היתרונות הגדולים בתפקיד החדש שלי (מעבר לעובדה שהוא משאיר אותי מאחורי הקלעים של העולם המכירתי ולא מכריח אותי להיות כל היום על הטלפון ובהתנהלות ישירה מול לקוחות) הוא בכך שאני יכולה לשים אוזניות ולשמוע מוזיקה בזמן שאני עובדת, מה שלא יכולתי לעשות לפני כן (בעיקר משום שהייתי בטלפון כל היום, וגם קצת כי יחד עם המשרד החדש ירשתי אוזניות טובות יותר מהקקיות שהיו לי).

כן, יש לי משרד חדש, עם חלון, שזה נחמד, ופחות פרצופים חמוצים לראות מולי כל היום.

היום זו שאני מחליפה עזבה, והיות והיא הייתה החברה הכי טובה שלי פה, יש הרגשה מוזרה-עצובה שכזו.

הראש שלי מתמלא באלים ורוחות שוב.

קצת מתוך יאוש, קצת מתוך מחשבה שאין באמת כבר מה להפסיד בניסיון הזה.

לא מבינה אם יש לי שליטה על המתרחש.

רגע אחד נראה שהחיים שלי הם רצף של סבל עם הבזקי ביניים קטנים של אור, ולפרקים פתאום נדמה שיש פואנטה לכל הטימטום הכאוטי הזה.

ספגתי יותר מפלות השנה משיכולתי אי פעם לתאר, כל מה שחשבתי שידעתי על עצמי ועל העולם התרסק ונשבר, אולי זה לטובה, אולי זה למטרות חישול, אולי אני פיניקס, ואולי כל זה סתם, ואולי אני באמת לא מסוגלת.

מחלות חוזרות, הרפואה הציבורית מאכזבת, מה שמאלץ אותי להוציא סכומי עתק שאין לי וללכת למרפאות פרטיות. אין ספק שלהיות אישה זו מחלה.

ומנגד- פחות משבועיים מאז שנכנסתי לתפקיד חדש בעבודה- אני מקבלת הצעה לאחד אחר, טוב יותר, מבלי שבכלל אבקש- פתאום אנשים ממליצים עליי, לא יודעת על סמך מה אבל זה קורה.

עכשיו כאילו כל הכאוס המרקד סביבי לא מספיק אני גם מצוננת, אבל ניחא.

פתאום איכשהו נראה שבמשך זמן מה היקום בנה תפאורה שלא הצלחתי להבין, הניח דברים במיקומים מסויימים, גרם לי לפנות לפה ולשם כמו מריונטה, ופתאום ברור שדברים לא יכולים היו להתרחש אם לא הסדר הנורא ספציפי הזה בו הכל קרה.

הכל קורה.

אני מנסה לומר לעצמי שאני חיה בשביל עצמי, אבל האמת היא שרודולף הוא נקודת האחיזה שלי בעולם. בחודשים האחרונים כל מפלה קטנה החזירה אותי למחשבה האחת היחידה- למה לטרוח? למה לסבול? לחתוך את הורידים לא באמת יכאב כל כך ואז תהיה עלטה וסוף וכלום וקץ לסבל. אבל עכשיו.. אולי באמת כל הבעיטות האלו חישלו אותי.

כשאני כותבת את זה זה נשמע רע יותר משזה- אני ורודולף מתכננים דברים מדהימים לשנה הזו, דברים מהנים, דברים שחיכינו להם כבר הרבה זמן, וזה נהדר, והמחלות שלי הן ברות טיפול (אם כי ניתוחי ויקר, אבל עדיין, זה לא בדיוק סופני), ובעבודה איכשהו דברים מסתדרים והתפקיד החדש הזה הוא אפילו איכשהו מעניין על אף שבאופן כללי התחום של החברה הוא לא שלי, ואפילו המפלות שלי עם ההסבה המקצועית הובילו אותי לבחור מסלול שיוביל אותי לשם בדרך קצרה ופרקטית יותר, מה שגם מסתדר לא רע, ואפילו המשמעת העצמית שלי בשיפור- אני אתחיל ללמוד רק באיזור אוקטובר אבל כבר אני יושבת כל ערב עם ספר הJAVA וECLIPSE פתוח מולי, כותבת תוכניות קטנות וסתומות, אבל העיקר שכותבת, בכוחות עצמי, לומדת, לא מסיחה את עצמי עם שטויות (היום לא נחשב, היום הייתי קצת חולה).