קיימת מעין תבנית רגשית כזאת של תחושת החמצה. התכווצות לא רצונית של שרירי הלב מתרחשת באופן דומה גם כאשר אנחנו מפספים את האוטובוס, וגם כאשר לא דייקנו בלהביע את עצמנו באותה נקודה גורלית כשנגענו בסיבי רגש חבוי וכעת מאוחר מידי, יש לציין כי לא באותה עוצמה. אני בשלי, עסוקה במרדף אחרי נקודות ציון שרק מתחילות להחשף לפני באופק הרחוק, ובמסלול המירוצים קיימות משוכות ממש לנגד רגלי, ועיני לא פגשו בהן עד שתם זמני. התכווצות הלב היא מוטיב שחוזר, המרירות ניכרת היטב בגרון היבש והרצות בדמיון של עשרות הזדמנויות שבהן יכל הדבר להיות אחרת. בזמן X היה עליי להמצא בנקודה Y, ואז השגיאה לא הייתה קורית. אפקט הפרפר לא פוסח עליי לעולם. הלוואי שהייתי יכולה לתאר רגשות באותה הקלות שנדמה היה לי שהייתי יכולה לתאר אותם לפני כשבע שנים. יתכן כי רגשותי לא היו מופשטים כל כך ובעלי צורה ומרקם וצבע מהדהדים כל כך אך קשים להבעה, אך לא מן הנמנע שהיה גם היה להם צבע, ואני ידעתי לקרוא אותו בקול. הכתיבה גדולתה היא בתרומתה, הייתה שאמרה שרק על עצמה לספר היא יודעת, ואני טוענת כי זוהי מתנה יקרה מפז. לעיתים כה קשה להגיד אותי, לבטא אותי, לצעוק אותי, לתחושותי אין מילים ומגרוני לא בוקע אף קול. במקרים גרועים אף יותר אני סובבת מסביב לנקודה, מלטפת אותה, לא מתקרבת אף לא עד כדי קירוב של אות יוונית אחת, לא מספיק, והנקודה חומקת ממני כחלוק נחל באגם גדול. פעמים רבות אני תוהה כיצד היה נראה עולמי אם רגשותי היו שקופים לכל, והיו מועברים לקולטנים של רעי באופן ישיר, עד שהיו מסוגלים להרגיש באופן מלא את שבמוחי. לעיתים אני מאחלת לעצמי את התכונה ההפוכה. הייתי רוצה להבין. כשאתה מבין אתה יכול לחוש או שלא לחוש אמפתיה, אתה מסוגל לשים עצמך בנעליים אחרות ולצעוד בכובד אחר את צעדיך בעולם. העולם כה גדול ואני כה חסרת חשיבות בו. לכן על אף תחושת ההחמצה, נסרב בכל תוקף לכעוס על מור. 

- קיבלתי את ה"כן" השלישי מתוך שלוש בקשות המלצות. הייתי פוליטיקאית. שלוש פעמים. אני רוצה קצת להקיא כי אני לפעמים חושבת שלא מגיע לי ואז מגיח הניצוץ חדור המוטיבציה שמנסה להשתיק את האמיגדלה שמשתלחת לכל עבר ואומר שאני כן מוכיחה כבר שנתיים וחצי (או מדגימה, אוף, נורא קשה להשתמש במילים כביכול פורמליות בקונטקס הלא פורמלי שלהן וזה מראה לי כמה קשה זה לצאת מבית המשוואות החמים), שיש לי פוטנציאל סביר בהחלט (לא מתיימרת נו) לעסוק במחקר חישובי, ושלושת ה"כנים" כן מגיעים לי ושהרווחתי כל המלצה ביושר ובאמת עבדתי קשה, אבל האצבעות יודעות כמה הן גוללו פידים של אינסטגרם והעיניים יודעות כמה שינה הודרה מהן בשביל צפייה אקראית בחברים ואני קצת באה להגיד שאני בלופ של סבל מתמשך כבר ימים במרדף אחר ה"כנים" האלה שספק מגיעים לי אבל במבחן המציאות התנהגתי כל כך יפה וגם קיבלתי אותם וגם יש משהו מפחיד בכך שכל מה שצריך להסתדר מסתדר כי איפשהו דברים חייבים להתפקשש ואני מחפשת בנרות אחר סכר פרוץ ומחכה לאיזה צונאמי לא צפוי שיבוא ופרט למפלס חרדה מרקיע שחקים ולגעגוע לפסיכולוג שלי משנה ב' ודילמה עמוקה אם להעלות לעצמי במינון של האלטרולט שאני לוקחת בכלל בלי פיקוח פסיכיאטרי כי אני עייפה מלהתעסק בחרדה הכול נפלא ממש ממש נפלא.

- הרבה. בנים. (שלא יעופו הם לא ממש "גברים"). מגששים. סביבי. ואני בכוונה מתנסחת בכזו זהירות כי מתי מעט הביעו רצונם במפורש. בתכלס זו אני מלכת הקרח ונסיכת הכפור, עם מגדלים שלמים וצריחים וצמחים מטפסים קוצניים שלא ברא השטן. מהתלת בהם. משטה. אין בי טיפת רחמים לליבם שעשוי לדמם מקליעי חיציי. אני אין לי לב, חמודים. אבל אגו... בכל אופן מגיע לי כי אני יפה וגם ידעתי. אני חושבת שיש בי איזה פרומון שמשתחרר כשתקופות בחיי הן על סף סיום אחרת אין לכך הסבר. אני מרגישה כמו לפני דרום אמריקה כשיפי הבלורית והתואר ביקשו את ידי ובהינף היד בחרתי במיטתו של מי אבלה את הלילה. והיו שזה עלה להם יקר וגרמו לי להרגיש נסיכה ואני אוהבת את הסיפורים המיוחדים שלי על לילות חמקמקים חמים כקרים מלאי התשוקה והלהט. אני נזכרת בהם בערגה. אני נזכרת בבקרים בהם הרגשתי מיוחדת ובחיוכים מובכים כשראו בי אשת חלומותיהם. ועכשיו, חלקן בהחלט יפים עם הבלורית שלהם, ואני חסרת לב ומלאת יומרות ואולי יש לי קצת לב שאני לא אוכלת אותם בלי מלח רק זורקת להם פירורים של תקווה ללקט בכל פעם.

- כמעט סיימתי את העבודה המסכמת בקורס VR שהתברר כלא כזה מגניב כי כמעט לא לובשים בו משקפי VR ובקרוב אוכל לומר 2/8 וזה מרגש לא כמו הדברים הטובים הרשומים מעלה אך מרגש במידת מה.

- גיליתי שנוירו-אנטומיה, שאמור להיות מרכז התואר שלי ואני לא יודעת למה התפספס ורק עכשיו בשנה ג' כשאני עם חצי רגל בחוץ וגרה בתוך מערכת-דינאמית-א-סינכרונית עם 8 נקודות ביפרוקציה וlimit cycle של הישמור, גיליתי זאת. כמו שמיכל דליות אמרה כשציפיתי בה רודה בילדים לא מחונכים בערוץ 10, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. 

- תמיד את החמישי הכי קשה למצוא. ברשות המספר המזערי של קוראי הנאמנים (אם אינו שווה ל-0) אני אגנוב מהשבוע שעבר. הצלחתי לרוץ 10 ק"מ אחרי תקופה, אבאמא עשו באמת הרבה כדי שיהיה לי נחמד ונעים בבית, סטייק אנטריקוט וגולדה וסושי והכול, זה כבר שני דברים טובים במחיר אחד.