נתחיל מהפשוט ביותר וההכי פחות מתפלסף. אמא שלי וסבתא שלי נחשבות לניצולות פעולות איבה. הן עלו לתומן על מטוס אייר פראנס שבמקום להביא אותן לצרפת לבקר דודה חולה, השליך אותן עם עוד עשרות אנשים לחדר בשדה התעופה של אנטבה. מידע נוסף על המקרה תמצאו בויקפדיה. אגב, אמא שלי הופיעה על השער של עיתון "7 ימים"- מוסף שיוצא בכל יום שישי בידיעות, כשהיא חזרה הבייתה.

נמשיך הלאה. לפני כמה זמן כתבתי פה שיצאתי לטיול משפחתי קצר וקליל בקרבת ירושלים. בדרך חזרה עברנו באנדרטה של הנופלים בחיל האוויר. למי שלא היה שם, יש שם כמו שביל קצר ומסביב עמודים, כאשר לכל עמוד יש ארבע קירות שעליהם רשומים שמות ההרוגים. שני דברים עצובים הגיעו לאזני:

ראשית, אבא הצביע על שם שנכתב על אחד העמודים ואמר: "זה קרוב משפחה שלנו". הוא אמנם קרוב רחוק מאוד, אבל הוא למעשה האדם הכי קרוב אלי בקשר דם שמת בעת שירותו הצבאי (הוא התמוטט במהלך אימון בחדר כושר, אבל עדיין). וזה רק אומר שהשכול נוגע בכולנו וקשור לכולנו ומאחד את כולנו סביבו.

אחר כך שאל אותי אבא: "את יודעת איזה עמוד הוא העמוד הכי עצוב ומכאיב כאן?" כמובן עניתי שלא. "זה." הוא אמר והצביע על עמוד ריק. "מה עצוב בו?" "זה עצוב שהם מכינים עמודים ריקים, כאילו הם יודעים שעוד חיילים יהרגו. זה רק אומר שמלחמת הקיום שלנו כעם במדינה שלנו לא באה על סיומה, וכנראה שגם לא תבוא על סיומה בקרוב, ואנחנו צריכים להמשיך להלחם על המדינה הזאת ולאהוב אותה ולהגן עלייה כדי שהיא תשאר שלנו."

זו הייתה הפעם האלף שהבנתי שאבא שלי גאון.

ובנימה זו אסיים את הפוסט, עייפה לאחר טקס בבית הספר התיכון וטקס בבית הספר היסודי.