והתשוקה נכנסת באמצע ויוצרת גלים משל עצמה.

נוצרת סמטוחה אחת גדולה.

וזה למה בתוך חדרון קטן בלב, שמרתי את התקווה הכמוסה לא להרגיש עד סוף התיכון.

רציתי להיות יצור קר ומחושב שהולך לאן שנושבת הרוח או במילים אחרות, למקום בו יש סיכוי טוב יותר להוציא מאה.

הרגשות האלה זרים לי וזה משול לאוזניות שלא השתמשתם בהן תקופה ארוכה, לוקח זמן לפרום את הקשרים ולחזור לשמוע כמו שצריך.

אז אני מוציאה את התחושות האלה מהבוידעם ומנסה לנער את האבק אבל לעזאזל זה כל כך קשה ואני לא יודעת איך עושים את זה.

אני לא יכולה לבד.

לא. יכולה. לבד.