היום בשלוש בלילה ישבנו החבר שלי, אקס, נכון לעכשיו, ואני לשיחת פרידה. זה היה מוזר, לטוב ולרע.

זה התחיל רע. לא היה מסובך להבין שהכיוון שאנחנו הולכים אליו הוא הסוף. אמרתי לו שהוא מוותר בקלות מדי למרות שאני מניחה שיש אמת בדברים שלו. היו לא מעט בעיות שצריך לפתור ולא היה איך. בעיות של שנינו ביחד ובעיות של כל אחד לחוד ובעיות שלא קשורות אלינו בכלל והכול התחיל להסתבך ולהתבלגן כל כך.

ואז הייתה שתיקה. היינו במקום מבודד מהשאר ולמרות שביקשתי שישאיר אותי לבד, הוא ג'נטלמן כזה ותמיד היה, אז הוא לא הסכים.

כבר לא ממש היה מה להפסיד. אחרי מספר דקות שקברתי את הראש בין הברכיים, פשוט שאלתי אותו שאלה אישית שהפריעה לי קצת, וקיבלתי תשובה כנה כל כך שידעתי שלא הייתי מקבלת אילו היינו ביחד. מאותו הרגע נפרצו כל המחסומים ונשברו כל ההגנות וחווינו את השיחה הכי כנה, משוחררת, עמוקה ולמעשה, טובה שהייתה לנו בכל הקשר. דיברנו על הכול. ה כ ו ל. הפחדים והחששות ועלינו ועל אחרים ועל הבעיות והדברים הטובים. באיזשהו שלב אי אפשר היה שלא לשים לב שהפרצוף העצוב שלי הפך לחיוך וכבר לא כל כך רציתי שילך.

הוא אמר שהוא רואה אותנו חוזרים מתישהו, לא יודע מתי ולא יודע איך. הוא אמר שיש לנו פוטנציאל לא ממומש, שאם לא כל התסבוכות היינו יכולים להיות זוג טוב, והסכמתי איתו. "עדיף שניפרד ככה, כשיש פתח לעוד", הוא אמר, "מאשר למשוך את זה עוד כמה חודשים ושלא יהיה סיכוי אחר כך".

הייתה מסכת שלמה של וידויים. כבר אין צורך לעשות רושם וכבר לא באמת משנה מה השני חושב או מרגיש ואיך הוא יקבל את הדברים. והשיחה זרמה כמו מים, כעבור חצי שעה שנינו היינו בשוק אבל המשכנו עד שכמעט ולא נשאר מה להגיד.

תהינו איך נפרדים הפעם, כי זה כנראה להרבה זמן. הוא אמר שזה יהיה מוזר לא לנשק אותי. האומץ של "כבר אין לנו מה להפסיד" וגם של השני שוטים ששתיתי גרם לי להציע שנתנשק, נשיקה פרידה כזאת. היו יותר מנשיקה אחת בסוף, ושנינו קבענו שהיו אלו מהנשיקות היותר טובות שאי פעם היו לנו. בלי פוזות, בלי לשלוח ידיים (חוץ מפעם אחת כי הוא היה חייב להפרד מהתחת שלי), רק חיבוק חם וקצת צחוקים ועוד וידויים שנזכרנו בהם וזו הייתה ההזדמנות האחרונה להגיד.

במונית החברות שלי היו בהלם (את צווחות ה"מה?!" היה ניתן לשמוע למרחקים), ואמרו שגג עוד שבוע אנחנו חוזרים (הנהג שם 250 על שבוע וחצי). אני לא יודעת.

אני רק יודעת שזאת הפרידה הכי מוזרה שהייתה ותהיה לי בחיים, אבל במובן הטוב. זה כואב הרבה פחות ממה שציפיתי מפני שהפתיחות הקסומה שהייתה אחר כך החלה עבורנו במשימה הלא פשוטה של לאסוף את השברים.

הזיכרון הממשי האחרון מליל אמש הוא הבגדים שלא החלפתי לפני שהלכתי לישון. אני עוד יכולה להריח את הריח שלו שנתפס בהם בעמעום. תנו לי רק עוד כמה דקות להישאר בהם.

יש משפט שאומר שכשבוחרים בן זוג אתה לא רק בוחר את מי שתהיה איתו, אתה גם צריך לבחור את מי שתיפרד ממנו אחר כך. 

ולפחות בחרתי טוב.