אבל באמת נראה לי שלקיום שלי נמאס ממני.

איכשהו אני מרגישה שכל דבר שאני לא אכתוב אני אצא אהבלה. אבל אין בררה, יש כל כך הרבה טיוטות שאני יוצאת בהן אהבלה עוד יותר וחייבים לפרסם משהו כי המקום הזה הוא קצת כמו אוויר לנשימה בשבילי, עד כמה שפאדיחות לומר.

עכשיו למשל אני כבר מדמיינת את התגובה שלכם לפוסט דמיוני שלא עבר דרך המקלדת שהכותרת שלו היא "שבור". זה נע בין תגובות מנחמות למבקרות. שגרתי, אני מניחה.

אז שבור. הרבה דברים שבורים.

ומה שמרתיח הוא שאני לא מצליחה לתקן ולא משנה כמה אני מנסה.

כל דבר שקורה מזעזע לי את כל המערכות בגוף ואני בטוחה שעוד שניה אני מתעלפת מכעס. והעיניים שלי נהיות לחות וכאילו מה נראה להן?! אני לא בוכה. לא באמצע הרחוב ולא באמצע העבודה ולא בכלל בשום מקום גם כשאני לבד.

תסכול, נדמה לי.

פעם רציתי שכולם ישימו לב כשאני עצובה. עכשיו אני מקווה שלא ישאלו שאלות ושיקנו את חזות השוויצרית שהולך לה טוב בהכול שאני מייצרת ונוח לי איתה (בעצם אני שונאת אותה אבל זה עדיף על "דכאונית"). מי אמר שאין לי עתיד כשחקנית?

לא הצלחתי להשלים פוסט של 5 דברים טובים וזה רע.