זה יותר מדי בשבילי

כל מה שקורה

חסרה לי קצת המסגרת הזאת המלחיצה המשוגעת

ששי פירון כפה עליי

כל שלושה ימים למלא מחברת A5

לפעמים שתיים

בזריזות, במרץ על אנושי

בתקווה שאיזה מורה יסמן עליה מספר

שיהיה לי לתאווה לעיניים בימי סוף הקיץ.

בערוץ שתים הופיע בצדו הימני של המסך

לבן על רקע כתום

את מספר האיזור שבו אני גרה

בשעה תשע ושמונה דקות

תחת זעקת האזעקה

הלכנו לחדר הממוגן רק משלושה קירות

ושמענו שני בומים רחוקים

ובינתיים המשכתי להזכר ולכעוס

על דברים ואנשים

שעושים לי בומים בלב.

כיפת הברזל שלי לעולם לא מצליחה ליירט

לכן זו נחשבת פגיעה ישירה

וכדי להתמודד

אני יוצאת לחפש ריגוש רגעי

בזרועות של בחור אחד לא מוכר

שעמד בצד הרחבה

בריקוד צמוד למוזיקת רוק כבד

או מטאל עדין

בנשיקה-נשיכה על ידי זוג שפתיים זרות

בשיחה קצת קסומה בה אני פורסת את המניפסט האופטימי שלי

ברבע לארבע בלילה בגינה כמעט ריקה מאדם.

שוב מנסים להסביר אותי

למסגר אותי תחת הגדרות שיש להם

בילט אין בראש

'אני לא מצליח לפענח אותך'

'את לא נורמלית'

הם מתעקשים להמשיג

וזה כנראה נכון אבל

לפעמים

או בעצם לרוב

הייתי רוצה להיות

רגילה.