אני לא דכאונית

ואני לא מכורה ללימודים

ואני לא מעצבנת

ואני לא בן אדם רע

ואני לא אנטיפתית

או אפאתית

אני לא מכוערת

ואני לא שמנה

אני לא נרקיסיסטית

ואני לא אובר אמוציונלית

אני לא אימפולסיבית

אני גם ממש לא קיצונית

אני לא פלרטטנית מדי

אני לא סנובית שמתנשאת

אני גם לא מזלזלת

לא בעצמי ולא באחרים

צאי מההגדרות כבר מור צאי

(אני צריכה לברוח)

(רק לכמה שעות ואני מבטיחה שלאחר סטוק חולצות חדש בעשרים שקל ושיפוד בלאפה וקצת שיטוטים בסמטאות בלי GPS ובלי אזניות שתחובות לי לאזניים אני ארגע ואחזור. אבל אני צריכה הפסקה מכל הלחץ הזה כי ההיסטריה מכרסמת לי בעצמות ושוב כולם נעלמים לי או שזו בעצם אני שנעלמת לכולם [שנה שעברה זה לא כאב כי לא הייתי שם כדי לשים לב לאיך שהכול מתפוגג ואבל עכשיו אני מרגישה את התהליך והוא מוחץ לי את הקרביים לאיטו ומזעזע לי את המערכת החיסונית. שמתי לב שהשעון שיש לי כבר שנתיים פתאום רופף לי על היד בשיא החום]. החיים שלי יותר מדי טובים בשביל לתת להם להתמוסס לי בין האצבעות כמו ארמון חול רעוע. אמא מזכירה לי כל הזמן שעוד חודש והכול נגמר וזה משמח אבל לא מספיק. כמה נורא זה שאני שמחה לעבור לשלב הבא בלי להסתובב אחורה להגיד שלום ומתעלמת מכל מילת פרידה שמשתלחת לאוויר. מבחינתי זין על הטקסים וזין על המסיבות והכי זין על הנשף. מבחינתי בעשרה ביולי אני לא חלק מכל זה יותר ומהרגע שבו אני נפלטת מהמערכת אני לא שייכת יותר לשום מקום).

(אני צריכה לברוח) 

זה מאבק נגד השעון. איך תמיד אני מגיעה למצבים האלה, עם שעות שינה מנימליות ואוכל שלקרוא לו "תזונה" זה אוברייטד. מערכות הגוף שלי משתוללות, כן, הן מושפעות מזה גם. שלא נדבר על מה שמתחולל לי במוח שהייתי מגדירה כסמטוחה שלמה, או במיליציות- אנדרלמוסיה. אני מניחה שזה בסדר כי בקרוב הכול נגמר והריצות היחידות יהיו בפארק והמטרה היחידה תהיה לכייף. כרגע אני נלחמת.

זה מאבק נגד השעון אבל אני אנצח, אני תמיד עושה את הבלתי אפשרי.

(שאלוהים יהיה איתי קיבלתי 98 במתכונת בספרות והוגשתי על מאה וזה נס שלא מהעולם הזה, וזה רק מדגם של דברים טובים).

מחר בגרות וכשהשעות הקטנות של הלילה מזדחלות במהירות מפתיעה על צד הנייד המקרטע שלי, כרובוט אוטומטי אני קמה ופוסעת לעבר המטבח. מתירה את החשכה להסוות אותי מפני דיירי בית לא רצויים שעלולים לפלוש בעל כורחם לסודות המלוכלכים שלי. אני פותחת את המגירה העליונה בצד ימין ושולפת משם, פעם את הכדור שקורא לעצמו "עזר לשינה" ופעם את זה המכונה "נוקטורינו", אני לא יודעת כיצד ומאיזו סיבה הם נחת בין שאר התרופות וכלי העזרה הראשונה המאכלסים את המגירה בנונשלנטיות, אבל אני לא שואלת שאלות. מוזגת כוס מים, מניחה את הכדור על קצה הלשון ובולעת. משם אני חומקת, שוב, בחסות החשכה הנפלאה שמגוננת עלי, למאורה הפרטית שלי, מחכה שתחל ההשפעה, שהעיניים יעשו כבדות יותר ואוכל להשליך את עצמי שני צעדים אחורה לעבר המיטה הרחבה שהלילות הבודדים בה תמיד נדמים לי ארוכים, וללא כל מאבק מנטלי סורר אל מול המחשבות שמשייטות לי שם ופורטות על המיתרים של המודע, השינה תקח אותי לחיקיה עד לצלצולו מחריש האזניים של השעון המעורר כמה שעות מאוחר יותר.

כבר חודש שלא רצתי, וכעת נוכחתי לגלות שבעוד שהריצה מהווה עבורי בריחה אל חיק המחשבות, לוקחת אותי יד ביד לצלילה פולשנית לתוך מי שאני ומי שהייתי ומה שעומדת אני להיות, וזאת תוך כדי שירי טראש פופיים שראו אור בתחילת העשור. הכדור הזה שבלעתי הרגע מבריח אותי מהמחשבות, וכמה מסכן אדם צריך להיות כדי להודות בפני עולם הכימיקלים שהוא לא מסוגל לשאת כמה מחשבות תמימות של לילה. הן אף פעם לא מחשבות רעות באמת, אבל הן תוצר של לחצים על הנפש וחרטות מהעבר שרודפות אחרי חודשים ואף שנים קדימה. הן השלכות מתקוות שעומדות להתנדף ועתיד צפון ולא ידוע שמחכה לי כשאני לבושה מדי זית. ניכרות הן גם המחשבות על התקופה הזאת שמדירות אותי משינה. חצי שנה היא 1:36 מהחיים שלי וזהו שבר שקשה לי ליצוק לו תוכן. חצי שנה בה מצד אחד אף אחד לא קובע בשבילי אולם מצד שני אני ממשיכה לשמור מרחק חוקי מברים (בתיאוריה) כמו ילדה קטנה וטובה. בימים אלו אני צריכה לקבוע גורלות ומוטלות עליי מטרות שצריך להצליב ביניהם כמו להנות מההנאות הגדולות לצד לקרוע את עצמי עבוד משכורת משתלמת, כל זאת מבלי לפגוע בקיום סדיר עד כמה שניתן של הריצות בפארק ועל לנו לשכוח את הבריכות הספונטניות שהבטחתי לעצמי לערוך בתדירות גבוהה יותר.

החל מה-10.7 הלחצים יוקלו באופו משמעותי והחל מה-12.8. רבות מהמטרות שלי יהיו ברות השגה.

אתמול סתם כה נפלט לי שאני רוצה לנסוע עכשיו לירושלים. אני בטוחה שפחות עיניים היו נפערות אם הייתי מספרת לכם שהקו שתוך שעה יוריד אותי במשכן האומה נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית. מה יש לך לחפש בישרולים, הם שואלים, והתשובה שלי מתחלקת לפי סיטואציות בה נשאלה השאלה. אם כשאלכוהול זורם בגופי ומהווה נקב במחסום שלי לאמירת אמיתות, אני עונה ישר, לברוח. זה תמוה גם בעיניי אחרים אבל אם הם כבר הספיקו להחדיר עירוי של ודקה לוורידים, הם יגיבו בצחקוק שמיוחד רק למסטולים על אמת וימשיכו לרקוד אוחזים בפינלנדיה פתוחה. במידה והשאלה תשאל באמצע שיחה ננוחה במסעדת קינק ג'ורג', אנה בנונשלנטיות שהיה לי כיף להסתובב שם לבד, אולי אמלמל, ברחתי. מתעלמת בהפגנתיות מעיניהם הפעורות ומשחילת את נושא השיחה הבא. אבל פעם אחת בלי ליווי צמוד של שום טיפות מרות אבל לאחר טיפול אינטנסיבי של פילנג לכל חלקי הגוף, אתם יודעים, זה שמקלף מהעור את השכבות המתות. בשיחה שהייתי גאה להגדיר כאחת השיחות היותר מעניינות, מאתגרות ומעמיקות- וזין כל המחמאות בלשון שגבוה שכזאת. פשוט כיפיות וטובות. נתנו לי להרגיש בפעם הראשונה בחיי בעיניי שאני לא לבד, אני לא בורחת לבד

הג'ינסים שלי נהיים ענקיים עליי והמרווח בין הבד לבטן שלי גדל כמו גם החורים שלי בלב. הנשמה שלי נשרפת כי אני לא נותנת לה מנוח. מתרוצצת ומדברת שטויות ואין לי את מי להאשים בזה כי כבר חודש בדיוק מהיום שלא השתכרתי וחודש שלא נתתי לאלכוהול להפיג את המחשבות שמטפסות לי במעלה הגרון, ואת הפחדים שמתיישבים לי על הנפש ואת השדים שמסתתרים לי מאחורי הרכה. חודש שלא הספגתי את הטיפה המרה במכאובי ושבועות רבים שכאבי בטן מטריפי חושים מונעים ממני להתקיים כמו שצריך ואני לא מטפלת בהם כי זה מרזה. גם הרגליים שלי פתאום נראות רחוקות יותר זו מזו וזה עושה אותי שמחה לרגע, אבל מה שחשוב באמת זה לא לשכוח להסחב עם משכחי כאבים לכל הבגרויות כדי למנוע מהבחילות האלה לפלח את בטני ולהשתלט עליי ולהוציא אותי מריכוז כשאני מתזזת בחירטוטים על summer's readings או מפרטת אודות עיקרון הכרעת הרוב או פותרת את שאלון 807 ומסיימת באופן מפתיע תוך שעה בדיוק. אגב, מחמיא לי הזלזול הזה באינטליגנציה שלנו בשאלון הזה ואני רואה בזה לגמרי פיצוי הולם לטראומה סוחטת הדמעות משנה שעברה. תודה שי פירון, יום חמישי ה-22.5.14 יזכר לך כיום שבו יצאת קצת גבר ופחות האדיוט הלאומי. אחרי הבגרות הייתי מאושרת ובימים האחרונים העולם נפלא אבל יש בו נקודות שבירה ובמקום שהאור יתפזר לכל צבעי הקשת הכול נהיה לי שחור. היום קניתי שמלה לנשף במידה שלושים וארבע וזה אומר שאצטרך לצום עד לתאריך המיוחל, האמת היא שזה לגמרי מתאים כי אני חושבת ששניים או שלושה קילו פחות יעשו אותי יותר יפה. הלוואי שהייתה שיטה כזאת לנפש או לתודעה או לנשמה שהייתה מאפשרת לנקות את כל הרעלים ולהפוך אותי ליפה מבפנים. לפעמים אני מפחדת שאני מונעת מיצרים רעים ולא הוגנים, שאני טועה רק לשם הטעות ושאני מתאבלת על זה רק כדי להגיד שיש סיבה לכך שאסור לעולם לרצות להיות כמוני, או אפילו לחבב אותי. אצל רוב האנשים שסובלים אותי אני מחפשת את הסיבה בנרות, אם הייתי יכולה וזה לא היה פטתי מדיי הייתי שואלת אותם למה, פשוט כך, איך אתם מסכימים בכלל שאתקיים בסביבתכם ואיך לראות אותי ולשמוע את הצעקות המתייפיפות שלי ולקלוט את המבטים הצולבים שלי לא עושה לכם להקיא. את האנשים שלא סובלים אותי אני לגמרי מבינה וכבר הפסקתי לנסות, חנופה התאימה לתחילת השנה, שהייתי אבודה לבדי בעולם שהיה זר לי לגמרי, שהכול היה נדמה לי שונה ולא רגיל בעוד שבעצם אני הייתי העוף המוזר שרק מחפש להיות נורמלי. עכשיו הגעתי לקיצון השני, משהו שגורם לי להרגיש כמו תקלה קטנה בפס הייצור של תושבי כדור הארץ, למה נבראתי קיצונית כל כך ולמה איזונים ובלמים לא קיימים בלקסיקון שלי. עכשיו אני יומיים לפני מבחן ובוחרת להתבטל ולהתעסק בדילמות יותר חשובות שמעיבות עליי, בשאלות של דעה ומוסר, בבעיות של מצפון וגישות לחיים. הלוואי שהייתי יכולה לא לשים לב למה שאחרים אומרים אבל אחד הפאקים הכי גדולים שלי בתולדותי הוא שאני חייבת שיאהבו אותי. אנשים שיצאו לי מהחיים בסערה מנסים לגשש ולחדור אליהם שוב, לפעמים באגרסיביות מייאשת ולפעמים בעדינות מייגעת אבל היום אני בוגרת יותר ואני חומה שקשה לפרוץ. אני גאה להגיד שיש לי דעה ובעימותים לא נעלמות לי המילים. מצד שני, אתמול כמעט התנגשתי ברכב משטרה והם עצרו אותי בתחנת אוטובוס אבל לא עשו לי כלום והם הלכו ואז בכיתי. שוב כעסתי על עצמי כי אני נותנת לשטויות לחדור לי ללב כמו עלבונות. למדתי אתמול שצריך להתייחס לשטחים המתים וזה נכון לא רק לעולם הרכב אלא לכל תחום בחיים, מראות צדדיות קיימות תמיד וכדאי שאביט בהן מעבר להסתכלויות חדורות מוטיבציה קדימה לעבר הלא נודע. אני צריכה לראות קצת אחרים וללמוד קצת אחרים ולאהוב קצת את העולם הזה ולחפש מטאפורות אחרות כי שלי, שוב פעם, כבר נשחקו.

בדומה לכרזה שהכנתי בשנה שעברה סמוך לתקופת הבגרויות באמצעות צבעי מרקרים, שממחיזה ירוק, ורוד, כחול וצהוב על גבי לבן את החששות שלי, הכנתי השנה אחת בלורדים, והפעם כדי להמחיש את התקוות. אלוהים יודע אם זה כי השתניתי או כי אני מתיימרת להראות שכך הדבר. תהה הסיבה אשר תהיה, זה נמצא כאן.

מחר הבגרות במתמטיקה, והשולחן שלי יודע זאת טוב מאוד.

מזכירה לאלה מכם שניגשים ל-806 או 804 שתוכלו למצוא כאן מדריך מפורט ולטעמה של המורה שלי טוב ואהוב על התלמידים שלה, שיעזור לכם קצת בבגרות.

- קיבלתי מגן מאה בתנ"ך.

- אבא נתן לי לנהוג שוב.

- המורה שלי למתמטיקה התקשרה להרגיע שוב פעם לפני האחרונה לקראת הבגרות. או להלחיץ, "אני רוצה שתקבלי מאה"-> "אני צריכה 97 כדי שיהיה לי מאה סופי ואני לא מכוונת לנקודה יותר מזה", שכל אחד יקח מזה מה שטוב לו. כאילו שזה לא מצייר אותי כמו פרפקציוניסטית חולנית. התרגלנו. אגב, 97 בהחלט מספיק לי בשביל המאה שאני חולמת עליו מאז שאני בת שש אולי, אבל אני כבר לא בת שש ויש לי חלומות מגניבים יותר שעוסקים קצת פחות במספרים, והגעתי למסקנה שגם אם אקבל בבגרות אפס עגול יהיה לי סופי במתמטיקה שמונים.

- פתרתי מלא תרגילים ונראה לי שאני דיי טובה בחומר.

- אמא אמרה שרזיתי.