היה היום יום עמוס, יום עמוס אבל חביב ביותר.
התחלתי את הבוקר עם עבודה על הפרוייקט שלי לבגרות במגמה עם החברים, עבדנו עד 13:00 והיה מצחיק ומשעשע במיוחד.
הלכתי לקניון והספיקו לדחות אותי מעבודה אפילו בלי ריאיון בגלל ש"מסובך לי לעבוד עם בני נוער". למה? "הם מבטלים לי כל הזמן". אני שמחה שהחלטת מה אני הולכת לעשות ומה האופי שלי עוד לפני שדיברת איתי פעם אחת. אני לא מבטלת, וויתרתי על הופעה של פאקינג The Doors ששילמתי עליה 350 שקל לכרטיס רק כי קבעתי יום עבודה.
וקניתי פילינג, בריח טוב כזה, לבנדר תפוח של "סבון".
ואז הגעתי הביתה, ובעיקר רבצתי מול הטלוויזיה, מוקפת בהררים על גבי הררים של טישו. הצטננתי כנראה בלילה או משהו כזה, כי כבר יומיים שהקלינקס הוא חברי הטוב ביותר, האף שלי יבש ומקולף ובעיקר כואב.
הוא היה שם ועזר לנו בפרוייקט - לבקשתי. כשסיימנו הוא הציע לתת לי טרמפ הביתה, הייתי צריכה לעצור איפשהו בדרך והוא הסכים בכל זאת.
הוא נסע ממש ממש מהר, והייתה לי תחושה של חוסר ביטחון כמו שתמיד יש לי כשנוסעים ממש מהר ולא יציב, תחושה כזאת מגעילה בבטן שעושה לי רע ונותנת לי תחושה שאין לי שליטה על הגוף שלי, שאני מרחפת. כשהוא נסע כל כך מהר נלחצתי, נצמדתי לגב של הכיסא והחזקתי את הידית ממש חזק עד שהמפרקים שלי הפכו ללבנים. הוא החזיק את היד השניה שלי וצחק.
הוא נתן לי להחזיק קצת את ההגה, מתתי מפחד (אני פחדנית), מעולם לא החזקתי בהגה לפני זה כשמכונית נוסעת. נהגתי בסיבוב בזמן שהוא הוריד את החולצה, והאמת היא שעשיתי את זה דיי טוב. אחר כך עזבתי את ההגה והסתכלתי עליו וראיתי שהוא בלי חולצה, זה ממש הפתיע אותי.
כשעצרנו במקום שבו הייתי צריכה לעצור הוא לבש גופיה ועזר לי עם הציוד, כי הוא היה כבד. כשחזרנו למכונית הוא סגר את הבגז', בהה בי לכמה שניות, ונדמה לי שהוא אמר "אוף, את יפה".
זה לפחות מה שהבנתי ממנו.
הוא הביט לי בעיניים ונכנס למכונית.
המשפט הזה הרגיז אותי.
הוא הרגיז אותי כי יש לו חברה, כבר כמה שנים, וטוב להם ביחד והם טובים אחד לשניה. ואני כבר כמעט התגברתי עליו, והתחלתי לראות את הדברים הרעים שבו והם התחילו להפריע לי והוא התחיל לעצבן אותי במעשים המטופשים שלו שעיצבנו את כולם ומקודם לא שמתי לב אליהם. וכבר לא חשבתי עליו ביום יום ולא הייתי נבוכה יותר כשדיברתי איתו והרגשתי בנוח ולא חסרת אונים.
והרגשתי שאין לו כבר כמעט השפעה עליי.
והוא היה חייב לומר את המשפט הזה, המשפט המרגיז הזה, ולהחזיר את כל חוסר הביטחון, את כל הרגשות הקודמים. הם אומנם פחות חזקים, אבל הם חזרו.
וזה לא הוגן, זה לא הוגן כלפיי וזה לא הוגן כלפיי החברה שלו. זה פשוט לא הוגן. ואני לא רוצה להיכנס לזה שוב ולהרגיש שוב חסרת אונים ומתוסכלת ועייפה, גם ככה אני מרגישה ככה עם היסטוריה. ואני לא רוצה להיכנס לסיבוך הזה ולפתח תקוות ש"אולי הוא כן רואה בי משהו?".
אני לא רוצה לחשוב עליך יותר במובן הזה.
כי יש לך חברה, ואתה לא פנוי, וזה לא בסדר, ואני צריכה להתרחק ולרדת ממך. וכולם אמרו לי שזה לא בסדר ומעוות ודפוק וצריך להפסק, ואני מסכימה איתם.
אז למה, באמת למה היית חייב לעשות לי את זה?
ומה אם זה בכלל לא מה שהוא אמר? מה אם הוא אמר משהו אחר? אני לא יודעת, אבל זה מה שהבנתי ממנו. זה מה ששמעתי, וזה מה שראיתי את השפתיים שלו אומרות. הלוואי וזה לא מה שהוא אמר.
נכנסתי למכונית אחריו, והוא נהג לבית שלי. הוא עצר לידו, יצא ונתן לי חיבוק. יכולתי לחבק אותו רק עם יד אחת כי החזקתי יותר מידי דברים. הוא אמר לי ביי, נכנס למכונית ונסע. נכנסתי הביתה כמה שיותר מהר, למנוע מעצמי להסתכל אחורה למרות שכל כך רציתי.
_________________
אני מושפעת יותר מידי מסגנון הכתיבה של "התפסן בשדה השיפון" ו"כמה טוב להיות פרח קיר", זה משפיע על סגנון הכתיבה שלי.
________________
איזה מעבר חד מהפוסט הקודם, את הפוסט הזה כתבתי לפני תוצאות המדגם. מצב הרוח שלי הרבה יותר מרומם עכשיו. (כדי להבין למה, תבדקו מה כתבתי בעריכה של הפוסט הקודם.)
________________
עריכה:
עוד ירי בארצות הברית!? באמת!? לא הספיק להם? הפעם זה בקולג' בטקסס. למזלם רק שני אנשים נפצעו (לפחות עד כמה שידוע עכשיו). העיקר לא לקחת את הזכות שלהם למכור רובים לכל פוץ שמבקש, הא?