אני לא חושבת שאמרתי את זה לאף אחד עד לפני שבוע

יש לי קטע כזה, פאק בעצמי במה שאני במי

שכשאני רואה מישהו רוקד או שר או מנגן לי או מספר לי סיפור עליו

אני מתאהבת בו

לחמש דקות לעשר דקות ליום וחצי

איזה דבר מפגר זה

היום בבוקר התיישבתי בתחנת אוטובוס וידעתי שיש לי עשרים דקות בערך עד שהוא יבוא אז החלטתי לקרוא

קראתי ממש מהר והדפים עפו לי באצבעות המגושמות שלי שמלאות בטבעות,

ועבר לידי מישהו מבוגר, בגיל של ההורים שלי

"איזה אחלה דך להעביר את הזמן עד האוטובוס! איזה ספר זה?"

האמת שהוא ממש הבהיל אותי כי העיניים שלי לא זזו מילימטר מהדפים אז מהלחץ נפל לי התיק והמשקפיים נפלו מהראש

"זה... אשמת הכוכבים" 

מנסה להרים את המשקפיים והתיק בלי להראות מוזרה מדי.

"נחמד, לא מכיר. על מה הוא מדבר?"

"בעקרון במילה אחת על סרטן"

"יפה. יש לך פה הוכחה מהלכת לסיפור"

לא ידעתי כל כך מה להגיד

ואז הבחור התחיל לספר לי על הסרטן שלו.

"כבר שנה וחצי מאז שגילו לי על הסרטן שלי והנה אני היום מדבר איתך על זה כאילו כלום לא קרה"

סיפר לי שכאבה לו הרגל נורא, שהוא צלע הרבה זמן ולמרות שוהוא ביקש מהרופא שלו שיישלח אותו לMRI, הרופא אמר שזה כלום.

עברה חצי שנה עד ששלחו אותו באמת ורק אז גילו לו שברגל שלו יש גידול סרטני.

סיפר לי שחתכו לו חתיכה מהעצם והחליפו משהו במשהו ממתכת ופרטים קטנים שהמוח שלי שכח.

דיבר הרבה והיה לי את הניצוץ בעיניים שאני אוהבת לראות אצל אחרים.

שמתי סימניה בספר כדי לא להחזיק את הדפים פתוחים עם האצבעות שלא לקמט את הספר המדהים הזה.

"אני חופר לך, אה?"

"ממש לא.. ומה קרה אחרי הניתוח? אין לך גידולים עכשיו בגוף? אתה בסדר? החלמת לגמרי?"

סיפר. סיפר המון. דברים מעניינים.

לפני שהספקתי לחשוב על עוד שאלות הוא אמר משהו נחמד והלך ממני.

הספר שלי נשאר סגור ואני הסתכלתי לכיוון האוטובוס לראות מתי יגיע (רק כי באמת רציתי לבהות לשנייה ולחשוב על מה שקרה עכשיו, רציתי לדעת איך קוראים לו ומי הילדים שלו כי בטוח אכיר ואלף ואחד שאלות שעלו לי בראש)

שמעתי צעדים וראיתי אותו ניגש אליי שוב.

הראה לי תמונה שלו עם שיער אפרו תלתלים ואז העביר יד על הקרחת שלו.

"המחלה גרמה לי לשנות תספורת.."

"אנשים לא מזהים אותי בלי השיער שלי, רק אחרי שאני אומר להם "זה דני", הם פתאום מבינים"

אמרתי לו בלי לחשוב פעמיים, בצורה הכי כנה ולא חושבת פעמיים שיש לי 

"דני! הרבה יותר יפה לך ככה מאשר עם התלתלים האלה" (אלוהים, הפרימיטביות שלי של - בנים-שיער קצר\ בנות-שיער ארוך - לא תשתנה אף פעם)

"תודה לך, כנראה שיש יתרונות למחלה אחרי הכל, אה?"

חייך אליי, היו לו גומות, נמסתי מבפנים

"שיהייה לך יום טוב! תהני מהספר"

"גם לך ותודה!"

ואז דני הלך והפעם על באמת.

ניסיתי לראות לאן הוא פונה בלי להיראות סטוקרית מדי

איבדתי אותו אחרי שהבנתי שאני בוהה באיזה שיח

חשבתי המון כמו תמיד

חשבתי אם יום אחד גם אתה תלך ברחוב אחרי שתתחתן כבר ויהיו לך ילדים

ותספר איך אתה הצלחת בעצמך להתגבר על הסרטן שלך

כל הנתונים המספרים הסטטיסטיקות מראות שתכף זה נגמר

אבל אתה לא מאמין במספרים,

אתה מאמין באנשים

ואני מאמינה בך.