אני כבר לא יודעת על מה לכתוב

על מה שהיה בשלישי או על מה שהיה ברביעי או על מה שהולך לי בראש בקשר לזה או בקשר לאתמול או בקשר לעכשיו או להיום ברכבת

כשישבתי על הרצפה מחוץ לקומונה ודיברנו בטלפון, ממש כעסתי פתאום מכל הדברים שהמוח שלי גרם לי לחשוב

וברוב טיפשותי, הורדתי את הטבעות העצומות שלי מיד ימין, והכנסתי אגרוף לרצפה.

אלוהים יודע למה הייתי מספיק כועסת ומפגרת בשביל לעשות את זה

יצאה ממני אנחה כזאת של כאב חד, חשבתי ששברתי אצבע

ואז הבנתי שאנחנו עדיין בטלפון, אז סתמתי ומהר בלי לשים לב השחלתי מילה משפט משהו שיגרום לכאב לעבור.

לא עבר. כאב כמו מוות. עדיין כואב.

הסיפור הזה גדול עליי

החיים שלי גדולים עליי

חשבתי שאני ממש עצמאית.

אמרתי ביי לאמא ואבא בלי להסתכל אחורה, הגעתי לבד ממקום למקום, השגתי את זה ואת זה ואת זה.

היה לי הכל.

ואז הבנתי מה היה לי.

היה לי אותו.

שיט

אני הדבר הכי פחות עצמאי שהאנושות בראה.

אהבה עיוורת זה חרא.

והוא אהב אותי אהבה עיוורת והיה מוכן לעשות הכל

וניצלתי כי זה נוח

ולפני יומיים אתמול היום עכשיו

אני מבינה

שהגיע הזמן שלי להגיד ביי גם לאיזור הנוחות שלי, שהיה שם בשבילי מכיתה י'

שגזל ממני את כל החופש שלי

וגרם לי להאמין

שזה בסדר

אני

כבר לא יכולה ככה

אני

התבגרתי והתגברתי

אני

כבר לא אוהבת פסיק אחד וכבר לא מתגעגעת וכבר לא שלך ממזמן

אני שונאת אהבה עיוורת.

והנה אני,

הולכת עיוורת אחרייך.