חשבתי הרבה על מה אכתוב פה בפעם האחרונה.

אם זה יהיה על הצבא, על השש, על האנשים, עליי על העולם על לא יודעת מה.

בסופו של דבר החלטתי שאני רוצה להשאיר את הבלוג שלי ככה:

לפני כמה ימים נסעתי לים עם חברים

היה מזגן שהגיע אליי אפילו שישבתי מאחורה ושמנו שירים בחזק ממש כמו שאני אוהבת לשמוע מוזיקה והייתה שמש טובה והיו אנשים טובים ואז הגענו וכולם היו נחמדים אליי והתגעגעתי ופגשתי אנשים שלא פגשתי הרבה זמן ולראשונה מזה שנה ומשהו (מאז החופש הגדול של י"ב) הרגשתי

חופש.

נפגשתי עם דניאל היום.

הוא אמר מילים שעשו ללב שלי לדפוק יותר מהר ממה שהוא בדרך כלל ואפילו יותר מהר מהפעמים שאני בטלפון בלילה מאוחר.

איפה המילים הטובות שאמרתי לו נעלמו לי בדרך

איפה ההבטחות שאני לא אוהב יותר אף אחד אף פעם והחתונה והילדים והשמות שלהם

והאהבה שלנו שנשפכה ממני כי כבר אין איפה לאחסן כל כך הרבה בגוף כל כך קטן

והאנחנו הזה, שאמנם קרה פעם בשבועיים, אבל

ואו בחיים לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה

ככה מקרוב ככה באמת.

אף אחד לא מכיר אותי כמו שהוא, אפילו לא את, למרות שהזמן הזה מרגיש כמו הנצח, יש לו עלייך ייתרון של חמש שנים.

אני שונאת כשהמוח שלי מתערער עם האהבה שלי אליו וזה קורה לי לעיתים קרובות מדי ואני לא רוצה את זה כי

כי אני בסדר ככה. בסדר איך שאני ואני משתדלת להמשיך להיות בסדר עם הכל.

העניין הוא ש

אני כבר לא שלך יותר.

אז הנה, ככה אני עוזבת את המקום שלי וככה אני רוצה לזכור אותי

חופשייה, שנייה לפני הגיוס שלי

ובטוחה בי ובנו ובצעד המטומטם שאני הולכת לעשות.

אני מזהירה את עצמי, כי ניתוק חד זה לא טוב לי

הייתי צריכה לסגור את הבלוג ממזמן

אני לא חושבת שאי פעם, בהיסטוריה שלי ושל העולם שמקיף אותי מאז שנולדתי,

הרגשתי ככה

ככה טוב וככה בחילה ממצבי רוח ככה עד כדי כך שאני חולה מזה

ככה אומרת ואולי ככה עושה 

ומי אני בכלל מה אני עושה וכמה המוח שלי יכול לחשוב לפני שהוא מתפוצץ 

ואני קצת כועסת וקצת מבינה

כי הגיע הזמן