תמיד בדרכי חזרה מבית הספר הייתי רואה אותו שם.
הוא היה תמיד בצד השני של הכביש, האיש הזקן.
הוא תמיד היה הולך מאוד לאט(הוא היה זקן בכל זאת).
בחיים לא ראיתי את פרצופו, ראיתי רק את הקרחת שלו וזקנו הארוך.
יום אחד הלכתי בצד של המדרכה שהוא תמיד היה הולך בה.
ראיתי את העיניים שלו. נבהלתי! העיניים שלו היו אדומות מאוד.
זה היה נראה כאילו הוא שם עיפרון אדום.
בגלל זה הודבק לו השם "הזקן המסומם".
יום למחרת לא ראיתי אותו וקצת שמחתי.
השבועות עברו והבנתי שאני רואה אותו רק כאשר אני מסיימת ב1:30 שזה רוב הימים.
יום אחד אמרתי לעצמי "זהו, היום את אומרת לאיש הזה מה קרה לו!"
וכך עשיתי, באתי אליו בנחמדות ואמרתי לו "סליחה, למה העיניים שלך כל כך אדומות"
עכשיו שאני נזכרת בזה אני חושבת לעצמי שאולי התנהגתי קצת בגסות רוח.
הוא שתק.
הימים חלפו והייתי רואה אותו כל הזמן.
לאט לאט כבר התרגלית לעיניו האדמומיות.
להליכתו האיטית.
לזקנו הארוך והלא מגולח.
לאט לאט הפסקתי לפחוד ממנו.
פשוט ריחמתי עליו, חשבתי לעצמי דברים כמו: "אולי הוא הומלס", "אולי הוא לוקח סמים", אולי הוא שותה".
לא ידעתי מה לומר עליו.
יום אחד פשוט בדרכי חזרה לבית ספר אמרתי לו:
"זוכר אותי?"
"כן"
"אם כן, אז מהיכן אתה זוכר אותי?"
" את חושבת שאני לוקח סמים, שאני שותה, שאני הומלס."
נלחצתי ולא ידעתי מה לומר לו אז שתקתי לכמה שניות.
ונהיה לו פרצוף של "נו כבר תעני לי"
אז עניתי:"אני לא יודעת, עינייך קצת אדמומיות, אתה לא מגולח ואתה הולך איטי."
"אני יודע"
"אני מצטערת אם העלבתי אותך או משהו"
"לא העלבת אותי"
" האמת שעיניי אדמומיות מכיוון שיש לי מחלה נדירה, והלכתי איטית מכיוון ש..טוב אני זקן. ולגבי הזקן,
איני אוהב את זה, אך זה מזכיר לי את ילדותי."
התיישבנו על ספסל והוא התחיל לספר לי.
"כשהייתי ילד קטן אימי הייתה חולה
ואבי עבד קשה מאוד, מ6 בבוקר עד 8 בערב.
ולא הלכתי לבית ספר, נשארתי לטפל באימי.
יום אחד אימי הבריאה והחלטתי ללכת לבית הספר בגיל 7 , בזמני היה מותר להחליט מתי ללכת.
השתלבתי נהדר עם כולם.
התחלטתי להתגרד בכל הגוף.
צחקו עליי ואמרו לי "למשה(שם בדוי) יש כינים על כל הגוף!"
גיליתי שהמחלה של אימי עברה אליי. גדלתי עם זה בשלווה.
הוריי נפרדו לאחר זמן רב, הייתי בן 15 ליתר דיוק ואבי עזב את הבית
ונשארנו רק אני ואימי. היה לה קשה מאוד פתאום למצוא עבודה
ולפרנס אותנו במיוחד עם המחלה שלי.
בגיל 23 החלטתי להתאבד. החלטתי לשים קץ לזה שאימא שלי צריכה לעבוד קשה.
לא רציתי למות בשביל עצמי, רציתי למות בשביל אימי
רציתי למות בשביל שיהיה לה יותר קל. לא הצלחתי כפי שאת רואה" הוא צחק.
" אחרי ההתאבדות התחלתי לעבוד, בשביל לפרנס את אימי ואותי."
בגיל 40 התאשפזתי בבית חולים בגלל המחלה שלי. חייתי עם רופאים, מזרקים, תרופות
אנשים חולים. בגיל 63 אפשר לומר שחצי הבראתי. אך נשאר לי תסמינים מהמחלה.
הייתי כל כך מאושר, יכולתי לנשום אוויר צח, לראות צבעוניות ולראות את העולם."
נדהמתי! איזה בן אדם מדהים.
עם כל מה שהוא עבר בחיים הוא נשאר שמח ומאושר.
מעכשיו כל פעם שאני רואה אותו עובר אני אומרת לו "שלום משה."
הוא עונה לי ב-"שלום רוני(שם בדוי)
וככה הזקן המסומם הפך להיות לזקן המדהים.
השקעתי מאוד מאוד בפוסט הזה.
אשמח אשמח אשמח אם תמליצו!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
