בימים האחרונים אני מרגישה שמצד אחד אני "חוזרת למוטב" ומתעלה על עצמי מבחינת התפקוד הכללי. ללא ספק לחופש מהעבודה יש קשר לזה. יש לי יותר זמן להקדיש ללימודים ולבית וסוף סוף אני עושה דברים בבית שמזמן הייתי צריכה לעשות. ביום יום אני מרגישה כמו במירוץ אחרי הזנב של עצמי...טוב להרגיש קצת הקלה.
מצד שני, לצד היעילות שהתגברה והתחושה הטובה שהיא גורמת לי, אני מרגישה את הפצע המדמם הזה שיש לי בלב והוא נורא כואב.
עדיין יש לי חלומות עליו. עדיין מנסה לעכל את המהפך שחל בחיים שלי.
בהתחלה כשהייתי צריכה להתמודד איתו, פחדתי, הייתי בהדחקה טוטאלית- במוד של השרדות. אח"כ כעסתי עליו. על איך שהוא אכזב אותי. על הדברים שהוא עשה לי וגרם לי לסבול. על שהוא אכזב אותי בכך שאהבתי אותו כלכך ומתוך כך-איך שהוא התייחס אליי.
בשבוע האחרון פשוט כואב לי. כואב לי על מה שהיינו, על האובדן הגדול של מה שהרגשתי שהיה לי בשלב מסויים ואיבדתי בדרך.
ובאיזשהו מובן, (ואני יודעת שההשוואה הזאת נפוצה) אני מרגישה שאני באבל. אבל אני מרגישה שהאבל אצלי הוא לא על הפרידה, אלא על האדם שהכרתי. כי אני יודעת שהאדם שאותו אהבתי, כבר לא שם. בשבילי הוא מת. כבר המון זמן. אפשר לומר שהתאבד. וזה שפיזית הוא עדיין קיים, זה לא אומר דבר.
באיזשהו שלב, העיניים שלו השתנו והנשמה שראיתי נוצצת מבעד לעיניים הבורקות, נעלמה. אולי היא שם בפנים, אבל אם כן, מסך ערפילי מסתיר אותה. לא מאפשר כניסה ולא מאפשר יציאה. כואב לי על הנשמה שלו שכלואה בבור השחור הזה שהוא כרה לעצמו. כואב לי עליו. כן, כואב לי על האהוב שלי.על האדם שהאמנתי בכל ליבי שהוא נשמתי התאומה. שרק עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלה, כשדמעות מרצדות בשתי עיניי ושוטפות לי את הפנים, אני מודה ומתוודה שאת אותו האדם שאהבתי, עדיין אני אוהבת. אוהבת ומתגעגעת, אבל מבינה שהוא כבר לא ישוב אליי לעולם.
ומרגישה את האובדן שלו יותר חזק מאי פעם.
מוזר לי שהוא גר באותו יישוב שבו ההורים שלי גרים, יצא לי לראות אותו. הוא הביט לי בעיניים, הבטתי עליו ולא אמרתי מילה. לא ידעתי איך להתמודד איתו.
גם אז, לא מצאתי אותו בשתי עיניו. המבט שלו היה אטום ומסומא.
מוזר לראות אדם ולהרגיש שהוא מת. גם כשהיינו יחד הרגשתי את זה, אבל לא ידעתי לשים לזה מילים.
יש ממש לפני ואחרי. לפני שמשהו כיסה לו את העיניים, ואחרי......
יש ימים שבהם אני חושבת שהוא היה כלכך דפוק שהוא לא ידע לאהוב ואני הייתי כלכך דפוקה וחשבתי שאף אדם אחר לא יאהב אותי...
אבל אז אני נזכרת בזמנים הטובים, ובאמת בעוצמה שבה אהבתי אותו. וכמה שהייתי מוכנה לקבל הכל בו, כי ראיתי את הנשמה שלו דרך העיניים שלו כשהסתכלתי עליו. ואיך היינו נרדמים כשאנחנו נושמים אחד לתוך השני. צמודים פה אל פה. איך הוא היה לוחש לי כשישנתי "אני אוהב אותך", כדי שזה יחלחל לי לחלום. ואני נזכרת בדברים האלה, ומבינה כמה שהכל פשוט קיבל כזאת תפנית. באיזשהו שלב בחיים שלנו הדברים התחילו להשתבש. והוא הלך וצרך יותר ויותר סמים, ונעשה פחות ופחות סבלני ועוד פחות מכך-נוכח. האדם שהוא הלך ונעלם לי מול העיניים ולא יכולתי לעשות דבר בעניין.
ובסופו של דבר, נסתי על חיי. לפני שהוא ישמיד גם את שלי- במסע ההרס הזה שהוא טווה לעצמו.
כלכך כואב לי עליו. כלכך כואב לי. עלינו. על החיים שהיינו אמורים לחיות ביחד....
ויש כלכך הרבה הבטים, כי הרי ברור שאין כזה דבר "היינו אמורים". אני מאמינה שמה שקורה זה מה שקורה ושהחיים הם בדיוק מה שהם. אז אין כזה דבר "חבל ש.." ואולי בעתיד נראה את הדברים אחרת...
אבל כרגע כואב לי נורא, ואני מאוד משתדלת לזכור שיש גם עתיד ושאני לא יודעת מה הוא צופן לי.
משתדלת לא להרגיש ש"הוא היה האחד" ושלא יבוא "אחד" אחר.
אולי זה נורמלי שאני מרגישה ככה עכשיו, אני מניחה שזה נורמלי...
אני צריכה להתמודד עם זה טיפין טיפין.
כואב לי מידי. צריכה הפסקה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
