הבלוג של אור גזמה

אהבה זה כמו נדנדה, פעם אתה למעלה מרגיש הכי גבוה ואז ברגע אחד מישהו אחר מוריד אותך למטה תוך שניה ואתה מקבל את הכאפה.

עכשיו רוני שונא אותי. פגעתי בו כי לא אהבתי אותו כמו שהוא אהב אותי. הבנתי את זה יום אחד כשקמנו בבוקר ביחד והוא אמר לי שאני יפה. חשבתי שהוא סתם אומר, איך אפשר להיות יפה על הבוקר עם כל השיער מרוח? אז בחנתי אותו ושאלתי "יפה כמו מה?" ציפיתי לתשובה בנאלית "יפה כמו פרח". רוני היה בחור עמוק שאהב שירים וספרות אבל הוא היה גם קצת ערס. לא ערס רע אבל לפעמים היתה יוצאת לו ע' כזאת בטעות ואז הייתי מסתכלת עליו במבט נבגד של: "הובטח לי מזרחי לייט, זה לא מגיע לי עכשיו הע' הזאת". אבל רוני הפתיע אותי ואמר "את יפה כמו שוקולד לבן". זה היה מיוחד. אני יודעת כמה הוא אוהב שוקולד לבן. יום אחד כשכעסתי עליו הוא הכין לי פסל מכל מיני ענפים עם מקופלת לבנה. הוא היה יצירתי. היה בו המון קסם אבל מה לעשות שלא התאהבתי. לפעמים זה כמו הכפתור האדום של הדוד שפשוט לא נדלק. רוני היה עוטף אותי, ממא אותי בחום ושמחה ונותן לי להרגיש אהבה כמו נסיכה ואני לא הרגשתי כלום בלב.

ככל שהוא היה מחבק אותי חזק יותר ככה זה דחה אותי יותר ורציתי לברוח. הייתי עושה קולות כאלו שאני נחנקת רק שישחרר אותי.

אחרי שנפרדנו רוני הסתובב כמו סהרורי בהודו וסיפר לכל מיני זרים עלי. הם בטח חשבו שאני מפלצת או מלכת הקרח. הוא בטח סיפר להם על כל הדברים היפים שהוא אמר לי ועשה בשבילי ואיך שהוא נסע בשבילי נסיעה בת 20 שעות באוטובוס מסריח בהודו למקום שהוא בכלל לא רצה להיות בו רק בשביל להגן עלי שחס וחלילה לא יקרה לי משהו רע אם אני אהיה לבד. האמת שכבר כל כך רציתי להיות לבד, הרגשתי חנוקה אבל הוא כל כך התעקש לבוא עד שחשבתי שאולי עדיף לדחות את הקץ של הפרידה. ככל שהיינו ביחד ככה סבלתי יותר, הרגשתי שמכריחים אותי להיות במקום שאני לא רוצה, שלוקחים לי את החופש וכמו ציפור בכלוב הפכתי למתוסכלת ועצבנית יותר ויותר, זה יצא גם עליו אבל אין ספק שהוא עשה דברים טיפשיים וחסרי אחריות שזה הגיע לו.

היו כל מיני דברים קטנים כמו לשרוף את כל הכסף ששמנו בקופה המשותפת לטיול על "ממתקים" וממתקים לטרק במיוחד כשהוא היחיד שמעשן עם החברים הערסים שלו. לשכוח את הדלת של החדר שלנו במלון פתוחה כשלמזלנו ילד קטן וחמוד שמר לנו על הדברים.

אבל הדבר הכי נורא שהוא עשה זה היה אחרי שהוא כבר התחיל לפחד ממני ומהתגובות שלי. הוא הבין שהוא עשה משהו רע אז במקום לספר הוא דחה את הקץ אבל כשמדובר בהריון זה ממש טיפשי.

בסוף הוא סיפר לי יומיים אחרי ששכבנו שנקרע הקונדום. יומיים שלמים!! אמנם הייתי בסוף המחזור אז הסיכוי שבאמת הייתי נכנסת להריון היה קלוש אבל זה המחשבות האלה לא עזרו לי כשהמחזור שלי איחר והייתי צריכה לקנות בדיקת הריון באיזה בית מרקחת עלוב ממוכר הודי שבקושי הבין מה אני רוצה. בסוף קיבלתי קופסא עם תמונה של אישה הודית מישירה מבט עצוב ודמעה זולגת לה מהעין. זה בדיוק מה שהרגשתי. כנראה שההודיות גם לא אוהבות בדיקות הריון או להיות בהריון.

בסופו של דבר באמת לא הייתי בהיריון אבל לא סלחתי לו על זה.

הרגשתי שאני צריכה להתנצל על זה שהוא התאהב בי ואני לא. כאלו לא מילאתי את הצד שלי החוזה הלא רשמי הזה שכל אחד צריך לתת משהו. זה תמיד פוגע להרגיש דחוי מהבנאדם שאתה רוצה אבל אני לא עשיתי משהו רע בכוונה. אני אף פעם לא אומרת דברים שאני לא מתכוונת, לא מבטיחה הבטחות שלא אוכל לקיים ואני תמיד אומרת את האמת, גם אם האמת היא שהזדיינתי עם מישהו אחר בבית מלון אתמול בלילה כי עיצבנת אותי. פתאום אני מרגישה ממש כמו הגבר המניאק שאומר את המשפט הקבוע לבחורות שהוא מזיין מהצד בלי שאשתו תדע.

באמת שאני יודעת כמה זה פוגע להיות בצד של רוני, לרצות מישהו נורא ושכל כך כיף לנו ביחד והסקס טוב, אז למה הוא אוהב אותי? למה הוא לא רוצה להיות איתי? אין לי הסבר לזה. זה לא שלא היה לי רגש בכלל, הרגשתי חיבה וקירבה וכשהיינו ישנים ביחד והיינו מתכרבלים אז הייתי מחבקת אותו וזה היה נעים וכיף וגרם לי להרגיש בטחון אבל אהבה?

אהבה זה משהו אחר.

אהבה זה לא אורגזמה, לא חמים ונעים, לא בטחון, לא זרמים של כיף והיי. אהבה זה דבר גדול ועמוק ונצחי, אהבה אמורה להיות ללא תנאי.

הרגשתי אהבה בחיים שלי ומה שהיה עם רוני לא היה אהבה וגם לא יהיה. אני ידעתי את זה אבל הוא רצה להאמין שאולי בעתיד זה יקרה לי ואני פתאום אתאהב אבל איך שההוא התנהג הוא גרם לי להרגיש בדיוק ההפך.

בערך שבועיים אחרי שנפרדנו כתבתי לו מייל, התעניינתי בשלומו וסיפרתי לו על תוכניותיי ללכת לכפר אחד. ידעתי שהוא באיזור, לא רחוק כל כך אבל לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה.

הכפר הזה בצפון הודו הוא כפר נידח שצריך לטפס אליו ברגל במשך כמה שעות טובות. העליה תלולה ומלאה אבנים וכשמגיעים אין מבחר גדול של גסט האוסים אלא בית אחד מעץ שעוד לא סיימו לבנות שמסיבו שיחים ירוקים ירוקים וגבוהים. אין שם יותר מדי מה לעשות, רק להתפנן ולהרגע, אין לאן לברוח וזה מה שעשינו. היינו בבית העץ כמעט כל היום, בעל הגסט האוס הכין לנו ארוחות במיוחד לפי בקשתנו (טוב זה לא היה מבחר כזה גדול, חביתה, אורז, סלט או פנקייק).

ביום השני שהיינו שם הייתי למטה ופתאום אני רואה ראש עם שיער שחור מבצבץ מלמטה ומטפס לכיווננו. היה נדמה לי שזה רוני אבל לא הייתי בטוחה. מה הסיכוי שרוני יגיע לפה במקרה? ואז הוא הישיר מבט וראה אותי. היה לו חיוך גדול ומרוצה ואני הייתי מופתעת. הייתי כל כך תמימה שחשבתי שהוא גם הגיע לכפר במקרה ושמחתי לראות אותו אלא שהוא לא סיפר לי את כל האמת.

רוני היה נראה קצת מוזר, היה בו משהו מאופק ועצוב בניגוד לאופי השמח והמשעשע שהיה מפגין בדרך כלל עם אנשים. הוא היה כמו עוף מוזר שלא משתלב. הוא הסתפר והוריד את כל התלתלים שאהבתי וישב שם בשקט. הרגשתי קצת לא נוח, כאלו לא ידעתי מה לעשות ואיך להתנהג, איך לאכול את המאכל שאהבתי שעכשיו מוגש בצורה כל כך שונה.

הוא נשאר עד הלילה וזה היה ברור שהוא ישן שם. למרות שהרגשתי שזה העיק עלי לא יכולתי לגרש אותו. זה לא כאלו היה לו לאן ללכת עכשיו. זה באמת מקום מבודד ובחושך הזה גם ככה אי אפשר למצוא כלום. זה גם היה ברור שהוא צריך לישון איתי כי מן הסתם הוא לא ישן עם הזוג שהיה איתנו. כולם הסתכלו עליו קצת בתמיהה ולא ממש הצליחו לרדת לסוף דעתו.

ממש לא אהבתי את המצב הזה. הרגשתי שהוא מאיים על המרחב שלי וכופה את עצמו. ואז בחדר כשהיינו לבד סוף סוף אז שאלתי אותו תגיד אתה לא במקרה באת נכון? סוף סוף נפל לי האסימון והבנתי שהוא בא בגלל המייל שכתבתי. איך לא חשבתי על זה קודם, איזה טיפשה אני! באמת חשבת שהוא יגיע במקרה בדיוק לאותו כפר לאותו מקום?

אני באמת יכולה להיות תמימה לפעמים..

זה הכעיס אותי.

הוא דיבר כאלו הוא בטוח בעצמו שהוא עשה את הדבר הנכון, כאלו הוא יודע דברים שאני לא "חשבתי שזה יהיה הכי נכון שאני אבוא ונדבר על זה פנים מול פנים". חשבתי כל כך הרבה באותו רגע אבל אמרתי רק מעט. חשבתי שהוא חוצפן שהוא בא ככה בלי להודיע לי, בלי לשאול אותי אם זה מתאים לי. רציתי להגיד לו את כל הדברים האלה, שהוא מאיים לי על המרחב האישי ושלבוא ככה זה מפתיע וזה לא פייר אם באמת רוצים לבחון את הקשר ולדבר על דברים צריך לעשות את זה כששני הצדדים מוכנים מראש ולא ככה בהפתעה אבל במקום להגיד את כל זה אמרתי רק משפט אחד קטלני ביותר. זה היה באימפולסיביות מתוך תסכול והרגשה שהוא לא רואה אותי, לא מתחשב בי וברצונות שלי להפרד ומכריח אותי להיות איתו כשאני לא רוצה. לא התאפקתי ואמרתי "חשבת שאולי אני עם מישהו אחר"?

את עם מישהו אחר? הוא שאל כאלו זה הדבר הכי הזוי בעולם שיקרה. הרי מבחינתו רק נפרדנו לאחרונה, לפני שבועיים.

"לא" אמרתי.

"היית עם מישו אחר"? הוא שאל בחשש כשהלב שלו אומר לו את התשובה. אני יודעת שהוא ממש רצה שאני אגיד לו אבל הרגשתי שהוא חייב לדעת את האמת כמו שהיא, בלי זיופים ובלי לייפות ולשייף, האמת הגולמית כמו שהיא. זה הדבר היחיד שהיה עוזר לו להשתחרר, כך חשבתי לעצמי.

"כן" אמרתי.

"מתי, עם מי"? הוא שאל והגוף שלו התחיל לנוע בחוסר שקט. ראיתי איך הטמפ' גוף שלו מתחילה לעלות והאישונים החלו להתרוצץ מזגזגים בין המחשבות שעוברות לו בראש לבין המציאות כאן ועכשיו.

"מה זה משנה"? שאלתי.

ואז הוא ממש הפחיד אותי, פתאום הוא רתח וראו עליו שהוא ממש מתעצבן וראו שהוא ממש משתדל לא לאבד שליטה. הרגשתי שהוא הולך לצאת עלי עכשיו.

הוא שכב במיטה שלי שעד עכשיו ישנתי בה לבד ושכב אחד מול השניה בחושך ולחשנו.

"את יודעת בא לי להרביץ לך או לזיין אותך ממש חזק" הוא אמר בקול די רגוע עם מבט מוזר בעיניים, מחייך אבל רציני.

זה הפחיד אותי.

רציתי שהוא ילך.

הסתובבתי אל הקיר ולא אמרתי כלום.

שמעתי אותו קם ויוצא מהדלת וחשבתי מה הוא יעשה. אחרי זה שמעתי אותם מדברים כל הלילה ותהיתי מה הוא חושב לעצמו ומה הוא עושה. זה היה מוזר הוא פתאום התחיל לספר לכולם סיפורים ובדיחות וידעתי שהוא ממש עצוב וכועס עכשיו.

בבוקר הוא לחץ לי את היד בצורה קרירה והלך. אבל זה לא באמת נגמר. זה רק התחיל,  החלק הרע של הסיפור.