מאז שקרה מה שקרה בכפר לא שמעתי יותר מרוני. לא היה לי מושג איפה הוא ומה הוא עושה והאמת?
הרגשתי הקלה. סוף סוף הגיע הלבד שחיכיתי אליו, שהתגעגעתי אליו כל כך. אין כמו
הלבד, הוא הכי נאמן, הוא אף פעם לא יעזוב אותי.
הרגשתי שאני מתחילה טיול חדש, טיול אחר לגמרי. בלי מחוייבות לאף אחד,
בלי להתחשב באחרים, נוסעת לאן שאני רוצה,
בדרך שלי ולפי השעון הפנימי שלי. רוני תמיד היה אומר שאלהים הכיר ביננו כדי שהוא
ישמור עלי ובהתחלה זה באמת היה נחמד, להיות עם מישהו מוכר בזמן הנחיתה הקשה בארץ
זרה ורחוקה מהמוכר ולקבל עצמאות בפעם הראשונה. ככל שהזמן עבר, הרגשתי כמו גולם
שרוצה להפוך לפרפר ולהתחיל לעוף. לא רציתי שום מלאך. רציתי להתחיל לסוע על
האופניים של החיים בלי גלגלי עזר, להרגיש את המהירות והרוח ולדעת שהכל עכשיו
בידיים שלי ואם אני אפול אז אני אקבל את זה באהבה.
אכן, אחרי שנפרדתי מרוני והמשכתי לטייל לבד הרגשתי עוצמה חזקה ויכולת
להתמודד עם כל אתגר ואכן איכשהו תמיד הדברים הסתדרו לטובה. זה היה הרבה יותר קל
ונוח כשיש מזוודה אחת לדאוג לה.
מדי פעם הייתי חושבת על רוני
בסקרנות מה קורה איתו עכשיו, למי הוא מנגן-מזייף בחליל שלו, איפה הוא אוכל את
שלומציון המלכה, עם מי הוא מעשן. היה לי ברור שהוא לא יהיה עם אף אחת אחרת וגם כשחשבתי
על זה, זה לא גרם לי לקנא, סתם סקרנות.
אחרי שלושה וחצי חודשים של הרפתקאות ועולם חדש שגיליתי בלי רוני, הטיול
נגמר וחזרתי הביתה לחיים האמיתיים, למציאות הלא ירוקה של ישראל, עם האויר האפור
הסמיך של הפקקים, הזיעה והעצבנות של הישראלים החוצפנים. לא יכולתי שלא לחשוב מה
יקרה עכשיו עם רוני כששנינו נהיה בארץ, במיוחד לאור העובדה שאנחנו גרים כל כך
קרוב, רק רצפת בטון מפרידה ביננו. רצה הגורל והיינו שכנים. זה היה גם לפני שנסענו
ביחד, אבל עכשיו כשהכל כל כך טעון ורגיש זה נעשה מסובך. מעניין מה הוא אמר עלי
להורים שלו, לשכנים שלי מהקומה למטה שאני צריכה לראות עכשיו כל יום. לא ידעתי איך
להתנהג ומה לעשות, הרי לא נוכל להתעלם אחד מהשני כאלו כלום לא קרה אבל היה לי ברור
שהוא ממש כועס עלי.
מצאתי את התמונות שלנו מהטיול זרוקות ככה סתם בתיבת דואר שלי. הוא לא
כתב כלום, רק רצה לשחרר אותי מהחיים שלו. הבנתי שאני צריכה להתרחק ובאמת לקח זמן
עד שדיברנו שוב בחדר המדרגות מתחת לאור הזול של החצי דקה בלובי.
כשראיתי את הפנים שלו בפעם הראשונה שוב הרגשתי שאני ניראית עכשיו כל
כך אחרת בעיניו. אולי הוא בכלל לא מזהה אותי בתור הדבר שהוא הכי אהב ולא מבין למה
דווקא אני זאת ששברה לו את הלב. המבט הזה בעיניים שלו, אכזבה, צער וכעס כשעל הפנים
חיוך גדול וצבוע, חיוך של נימוס, חיוך של שכנות טובה. זה מה שנשאר בינינו, שלום שלום
בכניסה לבניין מדי פעם.
החיים זרמו להם, התרחקתי מהבית והיה לי חבר חדש כשבסופי שבוע הייתי
חוזרת לבניין המשותף שלו. לא דיברנו הרבה זמן אבל ערב אחד קרה משהו מוזר. זה היה
ליל שישי, סביבות 2-3 בלילה. הייתי בבית ערה ופתאום אני מקבלת הודעה מרוני. כשראיתי
את ההודעה הפנים שלי התעוותו, זה הפחיד אותי. לא הבנתי מה הקטע. הוא כתב
לי:"אני שומע את נקישות רגלייך מתהלכות וזה עושה לי צמרמורת בלב. אני שומע
אותך מזדיינת עם מישהו אחר".
הרגשתי כאלו הוא עוקב אחריי ובכלל הייתי לבד! התחלתי להרגיש כמו
גיבורה בסרט אימה. הוא לא נורמלי חשבתי לעצמי. פשוט לא נורמלי. הרגשתי איך כל הדם
אוזל לי מהפנים והדופק מתחיל לעלות. הרגשתי כמו במלחמה כשהאויב שלי זה בעצם האדם
שהיה הכי קרוב אלי וזה דוקר בלב. האדם שהיה ישן הכי קרוב אלי, מכיר אותי מכל זווית
פתאום בא ומאיים על החופש שלי וזה הכי כואב כשהוא בא מבפנים. חשבתי שאולי זה הדרך שלו לבטא את האהבה אבל זה
לא יכול להיות אהבה, אם כן זה אהבה חולנית.
כשסיפרתי את זה לחבר החדש הוא ישר רצה להתמודד עם זה באמצעים פיזיים
אבל אמרתי רגע. אני מכירה את הנפש של רוני, הוא לא בנאדם רע, הוא לא יפגע בי. הוא
בסך הכל פגוע וחשבתי שהדרך הכי טובה זה יהיה לדבר איתו, להקשיב לו ואולי ככה זה
יעזור לו לצאת מהמצב הרע שנכנס אליו. בנאדם שטוב לו לא מדבר ככה.
למחרת הוא כתב לי עוד הודעה: "מצטער על ההודעה, הייתי
נסער". כתבתי לו: בוא נפגש ונדבר על הכל. הוא כתב: "אני גם חושב שזה
רעיון טוב". כל הזמן חשבתי לעצמי, איך בכלל הגענו למצב כזה שהדבר הזה מאיים עלי?
הוא היה הכי קרוב אלי, דאג לי במשך חודשיים וחצי כמו לנסיכה. ירדתי קומה ונפגשנו
אצלו. הבית של ההורים שלו היה מסודר ומצוחצח, שום זכר לנפש המבולגנת והפצועה של
רוני. הוא פתח לי את הדלת והיו לו זיפים ומבט עייף בעיניים אבל זה עדין היה אותו
רוני שהכרתי, מתוק שובב תמים וילדותי. פתאום היה ביננו מין חיוך שהסגיר את כל הכיף
שהיה פעם. אי אפשר להיות כמו זרים, רישמיים ומנומסים.
סוף סוף מותר היה לי לחבק אותו. התגעגעתי לידיים הגדולות שעוטפות אותי
חזק ואוחזות אותי אבל הפעם הרגשתי שהוא קצת מכאיב לי עם החיבוק החזק שלו. האויר
היה מלא במתח, ציפיה ורגשות והיה לי קשה להעמיד את רוני במקום על ההודעה, התחלתי
להתפתל ולחשוב איך לנסח את עצמי בלי להיות קרה מדי אבל עדין להשאר ברורה: "תשמע
אני חייבת להגיד לך, בקשר להודעה שכתבת לי, זה גרם לי להרגיש מוזר ולא נוח."
"אני מצטער על ההודעה, אני פשוט באמת חשבתי ששמעתי אותך, היית עם
מישהו"? הוא שאל כאלו אני חייבת לענות לו, כאלו יש בי משהו ששייך לו עדיין. זה
עיצבן אותי שהוא פשוט לא מודע לעצמו ולא קולט מה הוא עושה. אין לו מושג שהוא עובר
את הגבולות. הרגשתי את כל הגוף של מתקשה ונהיה רציני, הוא פשוט לא מבין. הרגשתי
שאני צריכה להיות קשוחה, להגן על הגבולות שלי.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי בקול רציני וחד משמעי: "תראה, אתה לא
יכול לכתוב לי הודעות כאלה באמצע הלילה, יש לי חבר והאמת שלא הייתי עם אף אחד אבל
זה בכלל לא עניינך ואני לא רוצה לקבל יותר הודעות כאלו". הייתי חייבת להגיד
את זה והרגשתי קצת הקלה.
לפי התגובה שלו הבנתי שכעסתי עליו יותר מדי והגוף התחמם והפנים נהיו
אדומות יותר והקול שלי התרומם ורוני פחד ממני. הוא תמיד היה פוחד מהכעס שלי. "אוקיי
עזבי" אמר בקול מאוכזב וגב שפוף. "זה באמת היה טעות". הוא הסתכל
עלי במבט כזה של אל תכעסי עלי, אין לי מושג מה אני עושה, אני מבולבל וחסר אונים, ושלח
יד ללטף אותי. ליטפתי אותו חזרה בחמלה ורחמים, לא ליטוף של חרמנות אלא של אכפתיות
ודאגה אבל הוא הבין את זה לא נכון.
העינייים שלו נדלקו כאלו הוא
זכה שוב בדבר שהוא הכי רצה. הוא לחש לי בשקט ובעיניים של מישהו שהולך להסתכן עכשיו
ולחצות קו לבן רצוף:" אז מי מזיין הכי טוב?" והרגשתי את היד שלו אוחזת
אותי חזק. משום מה זה קצת חירמן אותי אבל ידעתי שזה לא יהיה רעיון טוב. לרוני היה
יתרון שלאף אחד לא היה. זה מה שהכי משך אותי בהתחלה. כשגיליתי שגם ישראלים יכולים
להיות כושים... ככל שחשבתי על הזין שלו ככה נזכרתי בסקס המעולה שהיה לנו והרגשתי
איך כל הגוף שלי צמא למגע שלו. כל חלק בגוף שלי רצה להרגיש אותו אבל לא עשיתי כלום,
רק הסתכלנו אחד על השניה וחיכינו או שהדחף יעבור או שמישהו יעשה את הצעד.
בסוף זה היה הוא. "אני יודע שאת רוצה" אמר בלי שהוא נותן לי
לענות ומנשק אותי. היה לזה הרגשה של טריות, של דשא שצומח בחורף. הרגשתי כמו אויר
מתוק שנושם אליי. הרגשה שעוד רגע תחלוף אבל היה בזה קסם, אפילו לא הרגשתי שאני
בוגדת. זה היה לי הכי טבעי בעולם. רציתי שזה יהיה מתוק אבל רוני הפך את זה למר. חשבתי
שהוא בא ממקום של אהבה אבל שכחתי את כל הכעס ואת כל הדברים שעבר ובכלל לא היה לי
מושג מה הוא חושב עלי באמת ועד כמה הוא שומר טינה. אחרי זה גיליתי עד כמה כן.
הוא דחף אותי לחדר ושנינו איבדנו שליטה והתחלנו להתנשק בטירוף, היה
בזה הרגשה של שחרור, אובדן גבולות, כאלו הכל מותר והכל ברור עכשיו כשבעצם שומדבר
לא ברור. לא הבנתי מה אני עושה אבל לא יכולתי לשלוט על זה, כאלו היה מין כוח שדחף
אותי וגרם לי לסחרחרת, מערבולת חושים ובלבול. כל החדר הסתחרר לי כשהוא התחיל
להפשיט אותי. היה בו משהו אחר ולא יכולתי לשים על זה את האצבע. הדרך שבה הוא משך
לי את הבגדים בכוח והתפשט מהר היתה קצת אגרסיבית יותר מתמיד אבל זה הפתיע אותי וגם
הדליק אותי. הוא קלט שאהבתי את זה. "תמיד הייתי עדין מדי בשבילך, בגלל זה לא
רצית אותי. את אוהבת גברים קשוחים ורעים, רק ככה את מתאהבת, נכון?" הוא אמר
ולא נתן לי לענות. נישק אותי בפראות והחזיק לי את הידיים. חשבתי שאנחנו משחקים מין
משחק אבל לא הייתי בטוחה. "את אוהבת להיות זונה קטנה נכון?" שתקתי לא
אמרתי כלום. זה קצת חירמן אותי אבל גם קצת הפחיד אותי, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
הוא קלט שאני קצת בהלם אז הוא עצר והתחיל לצחוק, מה קרה? מה נבהלת?
ונתן לי חיבוק. זה הרגיע אותי. נתן לי הרגשה שהכל בסדר, זה עדין אותו רוני שרוצה
להיות המלאך שלי ולשמור עלי רק חבל שהוא לא יכול היה לשמור עלי מעצמו. "בסך
הכל חשבתי שנשחק קצת, לא בא לך"? שאל והתחיל ללטף אותי בכל הגוף... אוי איך
שהוא יודע לגעת עם הידיים השחומות והגדולות שלו.. מעורר אותי בכל הגוף. "מה
נשחק?" שאלתי כשאני שוכבת על הגב עם עיניים עצומות ומתפנקת כמו חתלתולה מהליטופים
של רוני. רוני נישק אותי בכל פינה והרגשתי נסיכה שוב.
פתאום הרגשתי את העיניים שלו ננעצות בי חזק פקחתי את העיניים וראיתי
אותו מסתכל עליי חזק, כאלו מנסה להכנס לתוכי דרך העיניים. זה היה מבט של מישהו
שיוצא לדרך מבלי לדעת לאן ומה יקרה. מבט מלא אנרגיות, סקרנות ופחד. "בואי
נשחק בשוטר ואסירה. אני הולך לעצור אותך כי עשית משהו רע". צחקתי אבל הסכמתי
לזרום כשאני חושבת לעצמי מה הדבר הרע שעשיתי במציאות או במשחק..
רוני צדק. אני באמת אוהבת ששולטים בי ואני באמת מתאהבת בחארות. כמו
שהתאהבתי בדני שזיין אותי בבית מלון ביומולדת שלי. רוני עד היום לא סלח לי על דני.
זה קרה אחרי שרבנו ורוני אמר שאני יותר מדי אוהבת סקס, אז הראיתי לו כמה אני אוהבת
סקס והלכתי להזדיין עם מישהו אחר. כבר אז ניסיתי להגיד לו שלא יקח אותי ברצינות
אבל זה אשמתו שהוא התאהב בי. עד היום הוא לא סלח לי על זה, למרות שיצאנו אז רק
איזה שבוע או שבועיים. רוני תמיד רצה להיות כמו דני, להרגיש כמו גבר שאני מעריצה
ומוכנה לעשות בשבילו הכל, אפילו ללכת איתו למלון זול ביומולדת שלי.
רוני יודע להכנס לתפקיד. הוא אוהב לשחק. הוא עצר אותי ותפס לי את
הידיים. "אדוני השוטר, בבקשה תן לי ללכת, אני רק בת 15" התחננתי שישחרר
אותי אבל השוטר הכריח אותי למצוץ לו קודם. רוני ידע כמה אני אוהבת למצוץ את הזין
הגדול שלו. חוץ מדני זה היה הזין שהכי אהבתי למצוץ. היה לו גדול ועבה ובכלל היה לו
זין יפה וסמטרי. הוא שכב מעלי ודחף לי אותו לפה כשהוא מחזיק לי את הידיים. עצמתי
את העיניים ונתתי לו לזיין אותי בפה, אני אוהבת לאבד שליטה. להרגיש איך כל הגוף
שלי מענג את הגבר. הוא התחיל להכניס אותו ממש עמוק אבל לא אמרתי כלום, נתתי לו
לחנוק אותי לאט. "כן תמצצי טוב" הוא פקד עלי. "אחרת אני לא אשחרר
אותך". הנהנתי בראשי והמשכתי למצוץ כשאני מדמיינת את עצמי עצורה בת 15 שמוצצת
לשוטר.
אחרי זה הוא הוציא את הזין ושאלתי אותו:"אדוני השוטר? עכשיו אני
משוחררת?"
"לא, אני הולך לזיין אותך ורק אחרי שאני אגמור אני אשחרר
אותך".
"אבל הבטחת לי אדוני השוטר". אמרתי בקול מתחנן של ילדה
קטנה.
"את רוצה ללכת לכלא?" הוא אמר בקול קשוח וסמכותי.
"לא לא, אדוני השוטר... בבקשה לא..." אמרתי והתחלתי להרגיש
איך הוא מצליח לחרמן אותי רק מהמחשבות ומהדמיון.
"אז תעשי מה שאני אומר לך".
הוא ממש חירמן אותי עם הסמכותיות שלו, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה.
"קדימה תפתחי את הרגליים".
שכבתי על הגב עם הרגליים מפוסקות וחיכיתי שהוא יזיין אותי. כשהוא
התחיל להכניס אותו זה ממש כאב. שכחתי כמה הוא גדול ורחב. עיוויתי את פניי מכאב אבל
הוא התעלם ופשוט הכניס אותו. הרגשתי שהוא מרחיב לי את כל הכוס.
"אדוני השוטר בבקשה תהיה עדין איתי אני רק בת 15"
הוא כבר לגמרי היה שם שוטר, נכנס לתפקיד והסתכל עלי במבט קשוח ועיניים
מעורפלות.
"תעשי מה שאני אגיד לך ואז אני אשחרר אותך" אמר ותפס לי שוב
את הידיים.
הוא התחיל להכניס אותו יותר מהר ויותר חזק והרגשתי שהוא ממש פותח אותי.
התחלתי לגנוח מכאב מהול בהנאה: "איי... אחח...." תוך כדי שאני מכווצת את
כל הפנים כל פעם שהוא נכנס.
"השוטר" היה קשוח ולא וויתר לי. אפילו לא האט את הקצב,
המשיך לזיין אותי תוך שהוא מתעלם מהכאב.
"אייי לאט יותר..." ביקשתי אבל הוא התעלם והמשיך לזיין אותי
כבר נכנס לתוך הקצב. התחלתי להרגיש שאני כבר לא נהנית מהמשחק הזה.
"דייי, דייי" אמרתי בקול עייף ומתנשף אבל הוא חשב שזה חלק
מהמשחק, או שהוא פשוט רצה לעשות את זה ולא היה אכפת לו ממני.
"אם נפסיק עכשיו אני לא אשחרר אותך" אמר מתוך הדמות של
השוטר. כאלו הוא שכח אותי לגמרי.
"די, די, אני לא רוצה אמרתי" כשאני מנסה להתנגד ולשחרר את
הידיים שכפתו אותי. אבל הוא התעלם והמשיך לתפוס לי את הידיים חזק ולהכאיב לי, חושב
שאני עדין משחקת איתו. התחלתי לצעוק יותר חזק כשאני מבינה שאני לא רוצה לשחק יותר
את המשחק הזה. זה התחיל להפחיד אותי. הרגשתי שאני לא מכירה אותו יותר.
"דיי.. תעזוב אותי, בבקשה... אני לא רוצה" התחננתי כשאני
מרגישה את כל הכוח שלו מופעל עלי, הוא תפס אותי ממש חזק בידיים והמשיך לזיין אותי
חזק תוך כדי שהוא גונח וצועק, היה לו מבט אטום וקר שלא רואה אותי, כאלו אני פשוט שני
לא שם. העיניים שלו היו קרות וקשוחות ולא היה בהן שום זכר לרגש של אהבה, אכפתיות
ואמפתיה שהייתי רגילה לראות. הוא המשיך לזיין אותי באוטומטיות כמו רובוט שחייב
להמשיך במשימה, ולא מרגיש אותי כבנאדם. את המבט שלו אני לא אשכח לעולם. מבט שנחשפתי
אליו אז בפעם הראש, שהיה בו משהו שאף פעם לא ראיתי. מין עוצמה גדולה של כעס
ואגרסיביות. אולי זאת הנקמה שלו על זה שפגעתי בו.
אולי הוא חשב שזה חלק מהמשחק ואני רוצה את זה, אני לא יודעת מה הוא
חשב. אולי הוא חשב שאני נהנית מזה, כי הוא יודע שאני אוהבת סקס פרוע, אבל לא ככה.
התחננתי אליו שיפסיק: "דיי בבקשה תפסיק אני לא רוצה יותר" חשבתי שאני
ברורה, שזה ברור שאני מתכוונת לזה ולא משחקת, אבל הוא רק הסתכל עלי בשתיקה והכריח
אותי להמשיך עד שכבר התעייפתי ולא היה לי כוח להתנגד. לא הבנתי אם הוא לא מבין
אותי וחושב שאני נהנית או שהוא עושה את זה בכוונה אבל התייאשתי ופשוט נתתי לו
לגמור.
אחרי שהוא גמר הרגשתי תחושת גועל ולכלוך. רק רציתי ללכת הבייתה
להתקלח. היו לי דמעות בעיניים אבל לא רציתי לבכות לידו. הוא ניסה לדבר איתי אבל לא
יכולתי לדבר או להסתכל עליו. רק רציתי לבכות לבד. הרגשתי שהכל מסתובב לי, שאני לא
מבינה מה קורה. התלבשתי מהר והתעלמתי ממנו, הוא נראה כאלו הוא לא הבין מה קרה, לא
הבין מה הוא עשה לא בסדר. ואז הוא תפס לי את היד ואמר בקול קשוח "נו תעני לי"
הסתובבתי אליו ומשכתי את היד בכוח, בחיים לא שמעתי את עצמי ככה צורחת על מישהו אבל
שמעתי קול חזק ועוצמתי יוצא מתוכי " אלללללל תגעעעעעע ביייייייי!!!!"
צרחתי כל כך חזק שהרגשתי כאלו שברתי משהו. אחרי זה היה שקט מחריד. הוא היה בהלם.
הרגשתי מרוסקת. מעצמי וממנו. כאלו הרסנו את הכל. אני הרסתי כשנתתי לזה לקרות והוא
לקח ממני משהו שלא יחזור.
הלכתי הביתה והסתגרתי באמבטיה והתחלתי לבכות שעות, על גבי שעות פשוט
יצא ממני בכי ארוך שלא הפסיק. הרגשתי כאלו בגדו בי, פגעו בי, לקחו לי חלק מהנשמה.
וזה לא סתם מישהו זה מישהו שאהב אותי שהיה אכפת לו ממני, אז איך הוא עשה את זה?
איך הוא יכל לפגוע בי? הדמעות זלגו על כל הגוף תוך כדי שאני חושבת למה זה קרה לי,
מה עשיתי שזה מגיע לי. כל כך הרבה כאב יצא ממני, כאב, גועל ואשמה על שנתתי לזה
לקרות. זה הכל בגלל המשחקים הטיפשיים האלה.
עכשיו, אחרי שריסקתי את הלב שלו ברגע אחד כשעזבתי את הנדנדה שלנו
ונתתי לו ליפול חזק, הוא עשה לי את אותו הדבר. הרגשתי הכי נמוך שיש. אם קודם
התנדנדו על הנדנדה ואני הייתי למעלה, בצד הטוב והנוח, חשבתי שאני יכולה לראות הכל
מלמעלה ואז ברגע אחד הוא הצליח לזרוק אותי חזק על האדמה ואני לא יכולה לקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
