אז היום לא באתי לבית הספר בגלל שלא הרגשתי טוב ובגלל ש*משהו* (אין לי מושג מה) עקץ אותי ועכשיו יש לי פריחה בכל הגוף. הייתי לבד בבית כל היום, קראתי שוב את "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", המשכתי מעט בצביעתו של ציור המחווה ועשיתי קצת שיעורים. ואז היתה צפירה, ונעמדתי, וחשבתי על מי שהייתי אמורה לחשוב עליו, ועל כמה שאני שונאת מלחמות. בשביל מה לעזאזל להמציא את זה, בעצם? זאת אומרת, גם אם מישהו מוגדר כ"מנצח", אלה עדיין חיי אדם שאבדו שם. כולם מפסידים.
הצפירה נגמרה, המשכתי לעמוד עוד כמה שניות. כמה שניות נפלאות - מכל עבר נשמעו טריקות הדלת של המכוניות שעצרו ועכשיו הן ממשיכות לנסוע, ופעם ראשונה שבאמת הרגשתי את המונח "גאווה ישראלית", כי מבית הספר אי אפשר לשמוע את זה (מה שכן, הרעש של האמבולנס שכנראה נסע כדי לפנות פצועים מתאונה שנגרמה בעקבות כך קצת צרם לי. נהגים - תעצרו בצד. עדיף לאבד שתי שניות צפירה מאשר את החיים שלכם).
אז הוצאתי את הכינור וניגנתי המון - לא רק את הסרנדה, כהרגלי, אלא גם את כל מה שניגנתי לפני הסרנדה - את הסרבנדה של בום ואת הפנטזיה ואת הקונצונטה ואת הקונצ'רטו של ויואלדי ואת הקונצ'רטו האלמוני ועוד כמה יצירות קטנות שהלחנתי בעצמי. ואז המשכתי מעט את השיעורים.
מישהו מטומטם אחד בעירייה החליט לבטל את טקס יום העצמאות בבליך. זאת אומרת שאני יכולה ללכת לכורזין, לאורדע או לפארק הלאומי, אף אחד מהאפשרויות לא מלבבת במיוחד כי אני שונאת את ההופעות ובכל הבמות האלה ההופעות הן העיקר. מה גם שאם אני אלך לכורזין עם משפחתי אתקל, כנראה, בכמה מכרים מהכיתה, ומזה אני רוצה להימנע בכל מחיר.
פעם יום העצמאות היה החג האהוב עלי. נוט אנימור, אני מניחה~
יום מצוין לכולםDD:
אסיה=]
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
