בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בזמן שהייתי שם כתבתי באייפוד רשמים קצרים וענייניים, ואני מעתיקה לכם כאן אותם כלשונם.

1. ילדים בכיתה ד' במוהוק מחומצן מפזזים סביב, ידם קלה על הדק בקבוקי הספריי הלבן הדביק. ילדות באותו גיל מפזזות בשורטס בגזרה גבוהה על במה. אף אחד לא באמת מקשיב, אבל הן התאמנו הרבה אז לא נעים. כל חזותן זועקת "אני יותר טובה ממך". מרוב קולות התזות ספריי בקושי אפשר לשמוע את השירה שלהן, שהיתה יכולה להיות שווה משהו אלמלא המוזיקה הקצבית הרועשת והקריין המעצבן להפליא שכנראה משוכנע בדרך כלשהי שלמישהו אכפת ממנו. טוב לדעת שנותרו עוד אופטימיים בעולם. כמה ישראל חוגגת, בעצם?

2. מובן שאין מנוס גם מהפטישים מלאי האוויר ומהצופרים המציקים, הבועות והמהבהבים הזולים (אני דווקא מחבבת אותם, פשוט לא בידיים של אותו מוהוק מחומצן כיתה ד' שרק רוצה להפריע).

3. אני נחושה לא להפוך לחלק מההמון הבהמי משהו. שלא לדבר על כך שהאוכל הצמחוני היחיד הוא צמר גפן מתוק וגרגירי תורמוס. משינה עולים להופיע - אני אוהבת את הלהקה, אבל הנהירה הבלתי פוסקת הופכת את זה לחרא של דבר.

4. אנשים מתרחקים מהפח כאילו הוא נגוע בצרעת, כי מי צריך בכלל פח כשיש רצפה? אוף, שנה שעברה לא חגגנו 63? איך זה הפך בכלל ל-90?

5. את מקומן של הטבעות המסורתיות תופסות עכשיו מכונות בועות משוכללות, והאוויר מלא בועות סבון ועשן סיגריות. עוד מעט הוא יהיה מלא גם זיקוקים, ואולי ננסה לתפוס כמה, כמו שטריסטן ת'ורן מאבק כוכבים שסיימתי היום הלך לחפש את הכוכב הנופל בשביל ויקטוריה. במקרה שלנו, במקום אישה יפה זו כנראה תהיה כוויה רצינית ביד (גם את זה הוא קיבל! אבל גם את הבחורה).

_______

את ההמשך אעלה אחר כך.