בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני נהנית לחשוב לפעמים שאני אלוהים. אני ילדה בת 14 מישראל, ואני נהנית לחשוב לפעמים שאני אלוהים ושיש לי את הכוח לעצור את העולם או לתקן אותו או להחיות את המתים. שיש לי כנפיים, שאיתן אני יכולה לעוף, אבל אני לא צריכה אותן כי אני מין ישות בלתי נתפסת כזאת שיש לה תחפושת על כד"הא כדי שלא יודעת למה. ולמען האמת, התיאוריה הזאת מסבירה יותר דברים מהצפוי.

אני נהנית לחשוב לפעמים שאני המשיח. שנולדתי, באופן אקראי לחלוטין, עם הכוח לשקם את העולם מההריסות של עצמו, ושוב כל עניין החייאת המתים, ועצירת הפשע, ולהפוך את העולם לגן עדן עלי אדמות. אני לא בטוחה לגבי החמור, אבל יש לי חתול. וגם זה יכול להתאים במידה סבירה פחות או יותר.

אתם יודעים מה? גם אם היה מתברר שזה נכון... שאני אלוהים. או המשיח. גם אם הייתי זוכה לביקורי מלאכים מדי לילה, שיתנו לי חלומות טובים ושוקו חם. גם אם הייתי מסוגלת לעוף, ולהחיות את המתים, ולגרום שלום עולמי?

זה לא היה משנה כלום.

כי אני יודעת, שאם הייתי אלוהים, או המשיח, או השטן? לא הייתי עושה שום דבר. הייתי ממשיכה בחיי האנוש שלי ולא משפרת את העולם ולא מחייה את המתים ולא מוצאת תרופה לסרטן. הייתי נותנת לאנושות לטבוע במלחמות של עצמה ומשאירה אותה ללהוט בקיץ ולקפוא בחורף ולהתאבד.

כי תחשבו רגע על גן עדן עלי אדמות.

אבל אולי, בעצם, זו כל הפואנטה של להיות אלוהים, או המשיח, או השטן.