בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני תקופת מקל עכשיו

מקל עדין ומחושב

צלילי כינור המוות בא

נסה בתאריך הבא.

אני תקופת חיוך היום

לקום מוקדם ואז לישון

לשיר ביחד את השיר

שכל איש בעולם מכיר.

ומי ירצה תקופת מקל

אחד שמח וצוהל

במחי משפט, בתוך מילה

בואו נתחיל מהתחלה.

אני תקופת מקל עכשיו

מקל עדין ומחושב

צלילי כינור המוות בא

נסה בתאריך הבא.

___________________________________________________________

יש דרך לתאר בדרמטיות כל דבר. למען האמת, הכיתה שלנו מעלה הצגה, וזו תקופה לחוצה כי אנחנו נשארים כל יום עד מאוחר לחזרות, מה גם שאף אחד מאיתנו לא ממש רצה את זה ואף אחד לא מבקש פעולה. ומכיוון שאני אני, ומעולם לא זכיתי לראות את העולם מנקודת המבט של אנשים אחרים ורגילים, אין לי תפקיד משחק אחד. יש לי תפקיד שירה בדואט (כן, עם הקול שלי!), ועוד מיליון ושנים תפקידי נגינה. וגם, בגלל שאנחנו מעלים את כנר על הגג, ואני הכנרת היחידה בכיתה, נחשו מי קיבלה את התפקיד הכי אידיוטי בכל ההצגה, בהתחשב בזה שהיא כמעט לא יודעת לנגן?

אני.

נרדמתי באוטובוס הביתה כבר בערך שלוש פעמים. כל יום אני נסחבת עם הכינור הביתה.. מחר הולכים לנגן שוב בת"א, מתכוונים ללכת ליד הים. תבואו לשמוע אותנו, כן? אני אביא כינור, ג'ינג'י יהיה על הפסנתר והשאר יהיו על מה שיהיו. יהיה כיף.

עד כאן לערב זה ושבת שלום.