אני חושבת שבשביל להיות מישהי, זאת אומרת אני, זאת אומרת אחת שזוכה אפילו לכמות המינימלית של הערכה שלה זקוק בן אדם, אסור לי להיות עצובה. זאת אומרת, מותר לי, אבל אסור לאף אחד לדעת מזה.
מבחינה חברתית-
כבר לפני הרבה זמן הבנתי שאנשים לא רואים אותי בצורה רומנטית, וזה בסדר. באמת. אני לא מחפשת חבר, כשאני כן זה בגלל הורמונים חולפים של גיל ההתבגרות, וזה יעבור בקרוב. אני יותר הטיפוס של הידידה התומכת, שנותנת עצה בעת מצוא, ולכן אסור שיהיו לי בעיות משל עצמי. גם כי הבעיות של האחרים הרבה יותר גדולות, וגם כי זה לא משתלב בחלק שלי בפאזל החברתי, וגם כי זה גורם לאנשים להרגיש שלא בנוח (וככה יוצר בעיות נוספות).
מבחינה מקצועית-
אנשים מעריכים הרבה יותר אחת שיכולה לשלוט בעצמה, והרבה יותר אחת שהיא ייחודית. ואין לי שום סיכוי לשרוד בעסק - ולא משנה באיזה עסק - אם אני לא אהיה ייחודית. עכשיו רוב האנשים בעולם הם עצובים, נכון? אני אהיה עצובה - נחרץ גורלי. אף אחד לא מעריך אותי יותר.
מבחינה אישית-
זה לא כיף. נדמה לי שזה כיף, זה מספק, אבל זה לחיות את העכשיו ובטווח הארוך זה הרבה פחות מספק משנדמה. זה כמו בוץ כזה שנורא קשה לצאת ממנו אחר כך.
אז, לסיכום, אסור לי להיות עצובה. גם אם אני ממש רוצה לפעמים, אסור לי אישית להיות עצובה (אם כי לעזור לאחרים בסבל שלהם זה בסדר).
נ"ב: הפוסט הזה לא נכתב ממקום של עצבות, אלא ממקום של הרהור. וזה שונה, למזלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
